פרשת כי תבוא

 ברזל ונחושת

הנחושת וברזל היו בין המתכות השכיחות ביותר בחיי היום-יום בעת העתיקה.  בפרשתנו משמשות מתכות קשות אלה כדימוי לקללה: "וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל"  (דברים כח, כג). בספר ויקרא הדימוי בין השמים והארץ הוא הפוך (ויקרא כו, יט), אך משמעו אחד. המקרא משתמש בנחושת ובברזל  בכדי להמחיש את הבצורת הקשה, עד כי השמים יתקשחו כנחושת ולא ימטירו גשם והארץ לא תיתן פריה כברזל נוקשה שאינו מצמיח דבר.

הנחושת נזכרת במקרא כ-150 פעמים (כולל שמות, כמו: נחושה ונחושתיים)  ואף הממצא מארץ ישראל הוא עשיר ביותר.  התפתחות טכנולוגית אפשרה לקבל כלי נחושת בעלי חוזק וקושי באמצעות השימוש בסגסוגת הנחושת  בתוספת בדיל, במה שמכונה בימינו ארד או ברונזה, שעל שם תהליך זה  נקבע הכינוי "תקופת הברונזה". בלשון המקרא קיימת הבחנה בין ה"נחושת" ובין הברונזה הקשה הנקראת בשם "נחושה" (ויקרא כו יט; ישעיהו מח, ד). אתרי כרית הנחושת באזור ארץ ישראל היו בבקעת תמנע, שכיום נוטים לתארך אותם למאה העשירית לפנה"ס, תקופת מלכי ישראל.  אתר נוסף השייך למעשה לאותה שכבה גיאולוגית הוא אזור פונון, בצפון מזרח הערבה.

 במהלך המאות 12 – 11 לפנה"ס החל להיות השימוש בברזל רווח בקרב האוכלוסייה, תהליך איטי וממושך, שהיה בתחילה תחת מונופול שלטוני, כפי שנרמז במקרא (ש"א יג, יט-כא). מסחר בינלאומי בברזל מאיכות משובחת נזכר במקרא (ירמיהו טו, יב; יחזקאל כז, יט). השאלה היא מה היו עיקר מקורות הברזל והנחושת לצרכים המקומיים בארץ ישראל. על רקע זה יש לבחון את הפסוק המזכיר את הברזל והנחושת בתיאור טבעה של ארץ-ישראל: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט) – האמנם ?

לפי הידוע לנו ישנם בארץ ישראל שני אזורים שבהם ניתן למצוא עפרות ברזל בריכוז יחסית גבוה. הראשון הוא בצוק מנורה שבצפון הארץ  והשני הוא ברכס עשת דרומית למושב פארן. באמצע שנות החמישים של המאה העשרים היה ניסיון להפיק משני אתרים אלה ברזל, אך הסתבר שאין הדבר ריווחי מבחינה כלכלית. עפרות ברזל נמצאים גם בעבר הירדן, כמו באזור עג'לון. אפשר שזה אזור "הר הברזל" הנזכר במשנה (סוכה ג, א). מכל מקום, נראה שרוב  הברזל כחומר גלם יובא לארץ ישראל וכאן עסקו בייצור כלים שונים. סדנת ברזל המתוארכת למאה התשיעית לפנה"ס נמצאה בבית שמש והיא כללה כורים, כלי עבודה ומאות פריטי ברזל שיוצרו במקום.

 מטרת המקרא בתיאור טבעה של ארץ ישראל הוא לא בהכרח לציין שהיא מתאפיינת ועשירה בברזל, אלא רק לציין  את שבחה, שהיא בניגוד לארצות אחרות,  מגוונת באוצרות טבע רבים, גם אם הם מועטים באופן יחסי. הכתוב מציין מגמה זו במפורש במילים המקדימות לאזכור הברזל והנחושת – "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".

פרשת ראה

 להשיב את יחמורהבובל לארץ ישראל

התורה מונה את עשרת בעלי החיים הטהורים לפי סדר שכיחותם וחשיבותם לאדם; שלוש בהמות מבויתות ושבע חיות בר, אחד מהם הוא היחמור  (ויקרא יד ד – ה).  כיום מכונה בשם "יחמור" מין אייל  (Dama mesopotamica) והזיהוי המודרני  מבוסס על השתמרות שמו בערבית 'יחמור'  בניב המקומי של תושבים מהאזור שבין עירק לאירן.

אולם לדעתנו, מין זה נכלל במיני ה"איל" שברשימה, בעוד שיש לזהות את היחמור המקראי בהתאם למסורות הזיהוי הקדומות ביותר עם אנטילופת הבובל  (Alcelaphus buselaphus). תרגום שמו המדעי (מיוונית): 'בקר-איל'. באנגלית: hartebeest.    כך  מובא בתרגום השבעים והוולגאטה.   אורך גופה של האנטילופה הוא כשני מטרים, לשני הזוויגים קרניים עבות וקצרות דמויות נבל (40 ס"מ). הבובל גבוה יותר בכתפיו מאשר באחוריו, ראשו ארוך וצר. הוא חיה בעדרים, שוכן ערבה, וכיום היא נפוץ במישורי הסוואנה שבדרום אפריקה. ייתכן שמקור השם 'יחמור' בצבע פרוותו, חום-אדמדם, בדומה ללשון הערבית (בשורש 'חמר').  כמו כן, אפשר ששם זה נובע מכיוון שלראשו מראה ראש של חמור. בדומה לכך שמו של הבובל בערבית: "בקר וחש" כלומר בקר-בר או "בקר – חמור הבר".

 הבובל חי בארץ ישראל בתקופת המקרא, כפי שעולה מהממצא הארכיאוזואולוגי. עד כה נמצאו שרידיו מתקופה זו באתרים אחדים מתקופת הברונזה המאוחרת והברזל, למשל בלכיש ובתל שריעה. הוא מופיע  גם בציורי קיר קדומים שנמצאו במזרח סיני, ואין ספק שיונקים אלה ואחרים מייצגים תבנית נוף מדברית, שעמדה לפני המאיירים.  

לפי המקורות המאוחרים, בית גידולו של בעל חיים זה היה גם לאורך הערבה ובקעת הירדן. ר' אישתורי הפרחי, שישב בבית שאן בראשית המאה ה-14, מתארו בדייקנות מפליאה:  "והוא שיש לו קרנים וטלפים סימני טהרה ומצחו צר וגופו דק וגבוה מהשור וקרנותיו ישרים ועולים והוא אדום, ומהם ראיתי פה בית שאן הולך לתשורה". למעשה הבובל התקיים באזורנו עד למחצית השניה של מאה התשע-עשרה, כפי שציינו זאת חוקרי טבע חשובים כטריסטראם וישראל אהרני. כתוצאה של ציד בלתי מבוקר הוא נכחד מאזורנו וכיום נמצאים ממנו כמה תתי-מין בארצות אפריקה.

   בפרויקט ההשבה לטבע של חיות הבר לארץ ישראל שנערך על ידי רשות שמורות הטבע בניצוחו של אברהם יפה החל מסוף שנות הששים של המאה העשרים, הובאו מארצות שונות, יענים, פראים, איל הכרמל ועוד. אולם במסגרת זו נגרע בטעות מקומו של הבובל  .  לאור הנתונים החדשים שאספתי פניתי לרשות שמורות הטבע והגנים על מנת לבחון את האפשרות לייבאו, לפחות לחי בר בערבה.  לצערי פנייתי לא נשאה פירות והיא נדחתה משיקולים שונים, בחלקם באצטלה אקולוגית-מדעית. למשל, חוסר מקום בשטחים פתוחים לעוד פרסתן חדש בטבע ושאין להתייחס לחי-בר כאל גן חיות.

 הגשמת חזרתו של עם ישראל לארצו אינה שלמה כל עוד נופי שורשיו וערש תרבותו והווייתו חסרים. פרויקט השבת הבובל יוכל להצטרף לרשימה של צמחים ובעלי חיים ששכנו בנופיה הקדומים של הארץ, נעלמו והושבו, כמו שיבת התמר, האפרסמון והאייל למינהו.  

להרחבה: ז' עמר, "להשיב את אנטילופת הבובל לארץ ישראל", אריאל, 197 – 198 (תשע"א), עמ' 205 – 208.

פרשת דברים

  הַדְּבֹרִים (דברים א, מד)

הדבורים נזכרות בקשר לפרשת המעפילים, שניסו לעלות אל "ראש ההר", למרות אזהרתו של משה שדרכם לא תצלח (במדבר יד, מ-מה): "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד-חָרְמָה" (דברים א, מד).

הדבורים המופיעים בדימוי זה מתאימים לדבורת הדבש מהזן מסורי, המקומי, שידוע במזגו התוקפני, לעומת הזן האיטלקי השכיח כיום בענף הדבורים. רוב תצרוכת הדבש בתקופת המקרא הייתה מבוססת על רדיה מתוך נחילי בר ששכנו בנקיקי הסלעים (דברים לג, יג; תהילים פא, יז). ובסבך החורש והיער, כפי שמסופר על אבשלום: "וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (שמ"א יד כה-כו).

הדבורים הם יצורים חברתיים שמתקשרים בניהם באמצעות פרומנים. כאשר חשות הפועלות השומרות על הכוורת בסכנה או כאשר מנסים לגזול מהם את דבשן, הן מיד מתריעות לכל שאר הדבורים ויוצאות במתקפה, כדברי החזקוני:  "כאשר תעשינה הדברים-  אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה" (דברים א, מד). הדבורים סובבות את האויב ותוקפות ללא רחם ומקריבות את עצמן למען הכלל. בקצהו של עוקץ הדבורה ישנו נדן משונן בקוצים וכאשר הוא ננעץ וקודח בגוף החיה הנעקצת מוזרק ארס הדבורה. בעור אדם שרקמתו אלסטית, נתפס קצה העוקץ בתוכו וכאשר הדבורה מנסה להתנתק הדבר גורם לקריעת איבריה הפנימים ולמותה. כך מתאר זאת בעל ספר מקבים: "אם גם הדבורים עוצרות בעד המתקרב בעונת עשית חלות הדבש, וכמו בעקץ ברזל עוקצות הן את הקרבים אל כורתן, ועוצרות בהם במסירות נפש" (מקבים ד, יד יט, השוו רש"י לדברים א, מד). תגובת בהלה ותנועות חדות של הנתקף מהדבורים רק מעוררות ומגבירות את פעילותן. עקיצות הדבורים מהזן הסורי מאופיינות בכאב חזק, חד וצורב:  "סַבּוּנִי ִדְבוֹרִים  דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח י – יב).  עקיצות רבות של עדת דבורים עלולה להיות מסוכנת. חלק מהאוכלוסייה רגיש אף לארס של עקיצות בודדות ועלול לפתח תגובה אלרגית שיש בה סכנת חיים. 

 מדוע התורה משתמשת בדמוי של סכנת הדבורים לציון עונשם של ישראל ? נראה שיש כאן רמז לארץ ישראל – כ"ארץ זבת חלב ודבש".  בביטוי מקופלת משמעות כפולה: חיובית ושלילית בבחינת: "עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ". המסר הוא: אם עם ישראל אינו שומע בקול ה' הוא עשוי לחוות כאב ואבדון ואם הוא הולך בדרך ה' מובטחת לו ארץ עם תנובה חקלאית פורייה עם דבש (דברים ח, ח).   

פרשת ואתחנן

  הישראלים והכנענים כעובדי אדמה 

כאשר  בני ישראל נכנסים לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים והתנהלות ניסית חלה תפנית משמעותית ביותר באורח חייהם.   מכאן ואילך יצטרכו בני ישראל להתמודד על קיומם בדרך הטבע. הפסוק מציין זאת במפורש עם הגיעם לארץ ישראל: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ"  (יהושע ה, יב).  האתגר הגדול ביותר שעמד לפני הישראלים היה לערוך הסבה מקצועית מנוודות ולהתאים את עצמם  ליושבי קבע חקלאיים. דבר זה חייב אותם הכשרה טכנולוגית ולא פחות מכך שינוי נפשי – תרבותי. על קשיים אלה אנו למדים מהדו שיח שניהלו בני יוסף עם יהושע לגבי הנחלה הקטנה שהם קיבלו ביחס למספרם הרב (יהושע פרק יז).  יהושע  הציע להם  לעלות על הר אפרים  הדליל מישוב, לברא את היער ולהכשיר את הקרקע להתיישבות. בני יוסף דוחים את הצעתו בטענה ש"לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר" (יז, טז). לאחר שיהושע טען שאין פתרון אחר, הם יצאו למשימה התיישבותית, שארכה כמה מאות בשנים והביאה למהפכה במפה הישובית.   

עדות מוחשית לתמורה הישובית מוצאים  בסקר הארכיאולוגי שנערך באזור הר אפרים. הסתבר שבתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו עדויות ל-5 ישובים בעוד שבתקופת הברזל נמצאו 115 ישובים. תהליך זה התאפשר לאחר ששטחי חורש סבוכים של אלון מצוי, בעלי שורשים עמוקים נכרתו ונעקרו. לאחר מכן השטחים ההררים פולסו למדרגות (טרסות) והקרקע הטרשית סוקלה מהאבנים ואלפי בורות נחצבו וטויחו לאגירת מים.

 המחקרים הארכאולוגים מראים שתחילתם של  מדרגות ההר בארץ ישראל והשימוש בחציבת בורות מטויחים  הם קדומים, כבר מתקופות הברונזה. בני ישראל  למדו זאת מעמי כנען שהייתה להם מסורת עתיקת יומין, ויישמו אותה באופן נרחב וחסר תקדים.  התורה מציינת במפורש שבני ישראל ימצאו בארץ ישראל תרבות חקלאית עשירה:  "וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ (דברים ו, יא; יהושע כד, יג).  חז"ל שבחו את המיומנות הגבוהה של עמי כנען בעבודת האדמה; הם ידעו להתאים את סוג הקרקע והפרופיל שלה לכל גידול והכירו את תורת הארץ באופן מוחשי ביותר:  "שהיו בקיאין בישובה של הארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים, וחורי – שמריחים את הארץ, וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא  (בבלי, שבת פה ע"א).

התורה תובעת מישראל לא להיות פסיבים ולהסתפק במפעל החקלאי של עמי כנען, אלא להמשיך בפיתוח שבה החלו  קודמיהם, כפי שפירשו חז"ל: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל… (ויקרא יט, כג). אמר הקב"ה לישראל, אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (תנחומא, קדושים ח).

פרשת דברים

  הַדְּבֹרִים (דברים א, מד)

הדבורים נזכרות בקשר לפרשת המעפילים, שניסו לעלות אל "ראש ההר", למרות אזהרתו של משה שדרכם לא תצלח (במדבר יד, מ-מה): "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד-חָרְמָה" (דברים א, מד).

הדבורים המופיעים בדימוי זה מתאימים לדבורת הדבש מהזן מסורי, המקומי, שידוע במזגו התוקפני, לעומת הזן האיטלקי השכיח כיום בענף הדבורים. רוב תצרוכת הדבש בתקופת המקרא הייתה מבוססת על רדיה מתוך נחילי בר ששכנו בנקיקי הסלעים (דברים לג, יג; תהילים פא, יז). ובסבך החורש והיער, כפי שמסופר על אבשלום: "וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (שמ"א יד כה-כו).

הדבורים הם יצורים חברתיים שמתקשרים בניהם באמצעות פרומנים. כאשר חשות הפועלות השומרות על הכוורת בסכנה או כאשר מנסים לגזול מהם את דבשן, הן מיד מתריעות לכל שאר הדבורים ויוצאות במתקפה, כדברי החזקוני:  "כאשר תעשינה הדברים-  אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה" (דברים א, מד). הדבורים סובבות את האויב ותוקפות ללא רחם ומקריבות את עצמן למען הכלל. בקצהו של עוקץ הדבורה ישנו נדן משונן בקוצים וכאשר הוא ננעץ וקודח בגוף החיה הנעקצת מוזרק ארס הדבורה. בעור אדם שרקמתו אלסטית, נתפס קצה העוקץ בתוכו וכאשר הדבורה מנסה להתנתק הדבר גורם לקריעת איבריה הפנימים ולמותה. כך מתאר זאת בעל ספר מקבים: "אם גם הדבורים עוצרות בעד המתקרב בעונת עשית חלות הדבש, וכמו בעקץ ברזל עוקצות הן את הקרבים אל כורתן, ועוצרות בהם במסירות נפש" (מקבים ד, יד יט, השוו רש"י לדברים א, מד). תגובת בהלה ותנועות חדות של הנתקף מהדבורים רק מעוררות ומגבירות את פעילותן. עקיצות הדבורים מהזן הסורי מאופיינות בכאב חזק, חד וצורב:  "סַבּוּנִי ִדְבוֹרִים  דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח י – יב).  עקיצות רבות של עדת דבורים עלולה להיות מסוכנת. חלק מהאוכלוסייה רגיש אף לארס של עקיצות בודדות ועלול לפתח תגובה אלרגית שיש בה סכנת חיים. 

 מדוע התורה משתמשת בדמוי של סכנת הדבורים לציון עונשם של ישראל ? נראה שיש כאן רמז לארץ ישראל – כ"ארץ זבת חלב ודבש".  בביטוי מקופלת משמעות כפולה: חיובית ושלילית בבחינת: "עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ". המסר הוא: אם עם ישראל אינו שומע בקול ה' הוא עשוי לחוות כאב ואבדון ואם הוא הולך בדרך ה' מובטחת לו ארץ עם תנובה חקלאית פורייה עם דבש (דברים ח, ח).   

מדוע מותר לאכול עפצים ותאנים ?

עפץ הוא שם כולל לגידול צמחי הנוצר מקבוצות רבות בעולם החי.  לעפצים של צמחים שונים היו מגוון שימושים. עפצי-האלון ( Quercus ssp.) עשירים בטאנינים, ועל כן הותאמו לתעשיית הבורסקאות, במלאכת הצביעה הקדומה (צבען וצרבן), להכנת דיו וברפואה המסורתית.  תוכלו להיכנס למאמר שכתבנו בנושא כשרות העפצים לאכילה ולשימושם לכתיבת סת"ם.

להרחבה: ז' עמר, "כשרות העפצים" תחומין, לט (תשע"ט), עמ' 515- 523.