שו"ת קדמוניות

שאלה בענין האתרוג: הרמב"ם (הל' לולב פ"ח ה"ז) כתב וז"ל: "נקלף החיצון שלו, שאינו מחסרו, אלא ישאר ירוק כמות שהיא ברייתו – אם נקלף כולו פסול, ואם נשאר ממנו כל שהוא כשר", עכ"ל.

האם במציאות אפשר לקלף קליפה דקה ככל שתהיה מעל האתרוג ושהוא ישאר ירוק כמות שהיא ברייתו? כי לכאורה כל קילוף גורם תוך זמן די קצר למראה חום? על איזו קליפה דקה הוא מדבר ?  

האם נמצאו  ממצאים ארכיאולוגיים של שיעור העשרון המקורי?

בניסן תשע"ט התעוררה  סערה חדשה בקרב גופי כשרות לאחר שאדמו"ר אחד מארה"ב יצא כנגד כשרותה של חיטת האינהורן למצה. לדעתו היא אינה נכללת בחמשת מיני דגן. ראו בקישורית

http://www.bhol.co.il/news/981878

לעניין עץ החרוב – ידוע המדרש על חוני ועץ החרוב שטען פירות אחרי 70 שנה. האם נכון שיש הסבר ריאלי לכך ?

ראיתי את מאמרך בכתב העת ה"מעיין", ששולל את מציאות הרכבות בהדסים, אבל כיצד להתייחס לשו"ת שחוששים לכך ועל השמועות להדסים כאלה בשוווקים בימינו.

האם נהגו בכוס חמישית בתימן כדברי הרמב"ם שהיא רשות, ואם כן מי נהגו בה?

האם ישנו זיהוי קונקרטי של המרכיב 'קנה בושם' בשמן המשחה לשיטת הרמב"ם?

בנוסף, האם הקסטוס (קשט), מופק משורש או מפרח

מהו ההבדל בין עץ ה"רימין" לבין עץ ה"שזפין" במשנה ובתלמוד?

 

 

האם אתה יודע איזה עץ ספציפי נחשב לעתיק ביותר בארץ?

אכן ניתן לקלף את הקרום הקוטיקולה של האתרוג ועדיין ישאר ירוק, ראה  על כך במאמר של הרב י"מ ליברמן, בקובץ "האתרוג" בהוצאת מוסד הרב קוק (תשע"ח),  עמ' 35 - 36

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפי מיטב ידיעתי לא נמצא כלי בשם "עשרון" או "עומר", אבל נמצאו כלים מתקופת המלוכה ועליהם הכתובת "בת" או בת למלך" שנפחם כ-22 ליטר. כידוע עשרון=עומר הוא עשירית הבת=איפה (שמות טז, לו; יחזקאל מה, יא) ומכאן שמדובר ב 2.2 ליטר לערך.

לפי עניות דעתי הקביעה שחיטת האינהורן (חיטה חד-גרגרית) אינה נכללת בחמישה מיני דגן - אינה נכונה. אפשר לדון האם היא נחשבת כמין חיטה או שהיא נחשבת כמין "כסמת"  (חיטה עטוית גרגר) - אבל היא מין דגן מבחינה הלכתית ולא רק בוטנית. יש לה גרגר מאורך ומחוייץ, מכילה גלוטן.הסכנה הגדולה בפסיקתו היא בכך שאנשים יכשלו  ויעברו על דין חמץ בפסח.  

 

 

החרוב הוא כרגיל עץ דו-ביתי ויש כאלה שיש בהם תפרחות זכריות ונקביות.  הנקבה טוענת פירות אחרי שנים ספורות. אולם פעמים שבעץ ה"זכרי" המזדקן מתרבים הפרחים הנקביים והוא מתחיל להניב פרי לאחר עשרות שנים. ראו מה שכתב מורי פרופ' י' פליקס, בקובץ הלכות ארץ ישראל מן הגניזה של מ' מרגליות, עמ' קפד.

 

אני שייך לאסכולה שאינה מקדשת ומנציחה טעויות, ולא משנה מדוע הן התעוררו וגם אם אנשים חשובים דבקו בהם. כל אחד שיפעל על פי הבנתו והשקפתו

 

 

 

במשפחתנו לא נהגנו, ונראה שכך רוב הבלדי, וראה מה שכתב המהרי"ץ על כך בסידורו. ואולם "הרמבמיסטים הקשוחים" נהגו כן, ראה מה שכתב הרב י' קאפח בהגדה שלו וכן ע"פ שמועה מזקני הדורות הקודמים, שם בהערה פה.

קנה בושם מזוהה לפי הרמב"ם בפהמ"ש כרתות א, א. בערבית: "קצב אלד'רירה" (قصب الذريرة), הוא Andropogon = Cymbopogom או (Acorus calamus) וכן מזכירו הרמב"ם, בחיבור ביאור שמות הרפואות, מס' 8; 329.

בושם הקושט מופק מקנה שורש.

 

ה"רימין" הוא העץ המכונה בימינו שיזף מצוי ובערבית "נבק" או "דום" ואילו ה"שיזפין" הוא השיזף התרבותי ((Ziziphus jujube הנקרא בערבית בשם "ענאב", אכן שייכים לאותו סוג אבל מינים שונים ולכן הם כלאים זה בזה (משנה, כלאים א, ד).

מבחינה מדעית-אמפירית העץ העתיק ביותר שנבדק על פי טבעות שנתיות במרחב שלנו הוא  ערער אדום בהר הגבוה בסיני, כבן 850 שנים. העץ של "אלון שבות" בן כשש מאות שנים ויש עוד כמה עצים קשישים בגיל כזה. עצים ממוצא טרופי שאין להם טבעות שנתיות לא ניתנים לאומדן מדויק, כדוגמת עץ השיזף הגדול בעיר-אובות שבחצבה וכן יש בעיה עם עצי זית או אלון קשישים שלבת גזעם חלולה ולהם ניתן לתת אומדן שאינו מבוסס.

פנו אלינו לאקדמיה ללשון העברית בשאלה על האטימולוגיה של המילה חֲזֶרֶת.

ממה שראיתי במילונים, מקור המילה אינו ברור כל כך. תהיתי אם במקרה ידוע לך משהו בעניין.

אנו עוסקים  בסוגיית "מים מגולים". ברצוני לברר האם מוכרת תופעה של נחשים ששותים מים, או יין,  או דבש?  האם נושכים פירות ומאכל אדם והאם בתקופת חז"ל היו הנחשים שכיחים ומה יכול להיות הסבר לחשש ממים מגולים.

אני פונה אל כבודו לבקשת הראשל"צ הרה"ג משה שלמה עמאר שליט"א מאחר ויש להכריע בעניין החיה המכונה פקארי, האם נחשבת למין חזיר. האם הפקארי מזדווג עם החזיר והאם יש לו אותו מספר שיניים. לדבר השלכות הלכתיות, לעניין האכלת החיה באוכל של תו"מ בגן החיות התנכי.

אפשר שזה קשור לתיאור הבוטני של חסת הבר (כיום מכונה חסת המצפן) שממנה בויתה החסה התרבותית (היא החזרת בלשון המשנה). על הגבעול שלה ועל שולי העלים ישנם זיפים הדומים לזיפי חזיר הבר. וראיה לכך מצאתי בדברי הערוך לר' נתן בן יחיאל מרומי, ערך קתל, העוסק בקותלי חזיר: "ומפרשין עורף של חזרת, כלומר של חסא".

 

 

רוב הנחשים בישראל שותים מים , לבד ממינים מדבריים כמו אפעה ושפיפון שכנראה קולטים לחות מטרפם או מהטל. לא ידוע לי לגבי שתיית יין ודבש. בעבר נהגו למזוג יין, אולי את זה שותה הנחש. גם לא ידוע לי לגבי המאכלים.

נחשים היו שכיחים ביותר בשכנות האדם, יותר מהיום. ההסבר למציאות ארס נחש במים עשוי באופן נדיר לקרות בטבע, כאשר שן הארס שלו נפגמה/נפגעה, ובשל כך הדבר עשוי לגרום לו ל"טפטף" ארס באופן בלתי רצוני.

היה לי הכבוד לעבוד עם הראשל"צ שליט"א בסוגיית כשרות הג'אמוס.

ראשית הפקארי הוא טמא.  הוא אינו מסווג כיום מבחינת הססטימטיקה הזואולוגית המדעית עם החזיר, זה כבר אומר שמדובר בשני מינים שאינם יכולים להעמיד בהזדווגות (אם בכלל יכולה להתקיים) צאצאים.  גם נוסחת השיניים אינה זהה לחזיר אבל דומה. אמנם פעמים שהגדרת מין בהלכה נקבעת גם על דמיון חיצוני בתכונות. הפקארי נדמה לרבים כחזיר בשל צורתו הכללית, פרווה וחוטם מאורך וניבים, מפריס פרסה. העובדה היא שהוא נחשב בעבר ל"חזיר" ועד היום נקרא כך בלשון העם. ועוד הערה,  המלב"ים ואחרים זיהו את ה"שסועה" הנזכרת במסכת חולין עם הפקארי (בלשונם: טאיאסו).

 

באילו שופרות נהגו לתקוע בתימן?

רבים מיהודי תימן נהגו לתקוע בשופר ארוך של אנטילופת הקודו שהובאה באתיופיה. הנוהגים על פי הרמב"ם הקפידו דוקא על שופר של איל (ספר החילוקים, עמ' 68). אגב, גזעי הכבשים בתימן מתאפיינים בקרן קטנה באופן יחסי. בקרן יעל היו שתקעו בכדי להשכים את האנשים לאשמורות (סליחות) ובתעניות. בצפון תימן נהגו לתקוע גם בעת הלוויות, מנהג שניתן היה לראות בארץ ישראל בעקרון עד לפני כדור.

מה דעתך בעניין פולמוס תרנגול הבראקל ?

כשר, אין בו שינוי משמעותי מתרנגולות כשרות אחרות ואינו זקוק ל"מסורת". יש לשים לב ש"קרב התרנגולים"  נטוש בין פלגים מחמירים שבחברה האשכנזית חרדית ולא העסיק את הספרדים ולא את החרדל"ים. כת אחת התירה רק אותו ופסלה את כל שאר התרנגולים וכת שניה נקטה ההפך. סופה של הפרשה לגווע, כמו בפולמוס על בקר ה"זבו".

בלימוד הרש"ס פ"ט דשביעית מדבר על מינים שכובשים אותם ויש המשפט הבא: "ובולבסין שקורין וירדיג'יאש שעושין מהם כבש" באיזה מין מדובר?

קרוב לודאי, שמדובר בחציל, נזכר אצל הרב יעקב כולי במדרש מעם לועז לשמות, כרך ב, עמ' תקע בשם "בירינג'יאס".

בספר הליכות תימן (עמוד 197) מביא חבלים מצמח הנקרא סלב, מהו זיהוי הצמח?

בפלורה של תימן מופיע השם "סלף"  לשני צמחים:  1)  אגבה -    Agave

2)    Sansevieria ehrenbergii; מהסיבים של שניהם היו מכינים חבלים.

בהליכות תימן (עמוד 199) מוזכר פרחי עשב בר לבן וקל כצמר גפן הנקרא "רֵא" ומשמש למילוי כריות. האם ידוע זיהויו?

לובד המדבר - Aerva javanica בקרוב לודאי, שמדובר בחציל, נזכר אצל הרב יעקב כולי במדרש מעם לועז לשמות, כרך ב, עמ' תקע בשם "בירינג'יאס".

מבקש לדעת זיהוי ה"שחימה" שהביא בשו"ת פעולת צדיק (ח"א סימן מא) בתור עוף טהור.

אנונימי

הרב י' רצאבי סבור שהוא שם נרדף לעוף העוקאב (=קורא), ראה שולחן ערוך המקוצר, ד, עמ' קפד, בהערות. ולמען האמת אני עדיין לא בטוח בכך. וכרגע אין לי זיהוי אחר.

פרופ' זהר עמר

כיצד בודקים כיצד נראים מימי תלתן (נדה ב, ו)?

אנונימי

טוחנים גרגרי חלבה לאבקה משרים ומערבבים מדי פעם, למשך יממה, ומקבלים נוזל מעט רירני.

פרופ' זהר עמר

ראיתי במפרשים שאין גודל תיבת נוח מספקת לכל החיות שבעולם, האם ידוע לך הערכה מודרנית בנושא?

אנונימי

אין בידי נתון זה, אבל ברור לי שאי אפשר לקרא את ספור תיבת נוח כפשוטו, כמו עוד סיפורי בראשית שמקפלים בתוכם רעיונות עמוקים. לעניות דעתי, כאשר התורה מביאה את המידות של תיבת נוח היא מתכוונת לומר שמדובר במשהו בסדר גודל ענק, באותם ימים, אורכה של ספינה גדולה הייתה באורך עד כ- 50 מ' וברוחב עד כ- 10 מ'. זו המסקנה שלי על פי בדיקה של איורים ספינות עתיקות וממצא גדול של אוניות טרופות.

פרופ' זהר עמר

האם "הערבה הלבנה" כשרה ?

לדעתי כל מיני הערבות הגדלות בר בישראל כשרות, למעט כמובן הצפצפה.

מה זיהוי שמות העופות הטהורים שהזכיר בעל "אבני חן": שווארי"ן, טוי"ך ענטלב"ש ופיישניא ?

נראה ששווארין הוא "שוואין" כלומר ברבור מצוי; טוייך ענטלביש - הרב י"מ לוינגר כותב שמדובר במין הברוז צולל, כנראה צולל ימי והאחרון הוא פסיון בוודאות.