פרשת וישלח

זהב

"בַּת מֵי זָהָב"

ברשימת מלכי אדום נזכר הדר או הדד (דב"א, א, נ): "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב" (בראשית לו, לט). הכתוב אינו מרבה להזכיר את שמות הנשים ולכן סביר להניח שמדובר באישה עם יחוס או מעמד כלכלי גבוה. השם "מי זהב", כשם סבה או סבתה הוא ייחודי, וכנראה קשור למקור הזהב שהיה תחת שליטתם או למלאכת הפקתו.

הזהב הוא יסוד מתכתי (Au) שניתן למצוא אותו טהור בטבע ולא כעפרה. המרבצים הקדומים היו ידועים במצרים, נוביה שבלוב ובחצי האי ערב, אך גם מאזור הקווקז  ואזור הים השחור. הזהב נמצא בטבע בתוך עורקים שבסלע או כגרגרים שהתפוררו מהם ונסחפו לעמקי נהרות. שיטת ההפקה הייתה באמצעות חציבה בתוך סלעים, שיש בהם עורקי זהב (אולי הוא "זהב סגור" במל"א ו, כ ועוד), כתישתם לעפר ושטיפתו במים לצורך הפרדת הזהב ממנו. שטיפה וסינון נעשו באופן דומה גם בחול שנסחף לנחלים. בשני המקרים מדובר אפוא בשימוש במים ודומני שזה מקור השם "מי זהב". אופן הפקת הזהב, שנקרא גם בשם "אופיר", מתוך כריה בסלע ובליקוט גרגרי זהב מסחף נחלים נזכר בספר איוב:   "וְשִׁית-עַל עָפָר בָּצֶר וּכְצוּר נְחָלִים אוֹפִיר" (איוב כב, כד).

 לעיתים ניתן למצוא זהב שהוא מעורבב עם כסף. הדבר למשל,  מאפיין את הזהב המצרי, שהכיל 10- 24 אחוז כסף. לשם כך היה צורך בתהליך של הפרדה בכור: "מצרף לכסף וכור לזהב" (משלי, יז, ג; כז, כא). לכך כנראה מכוון פירוש אונקלוס, ש"מי זהב" הוא צורף זהב. גם במדרש מובא שבני משפחת "מי זהב" היו עשירים וידעו להבחין בין הזהב לכסף (בראשית רבה פג, ד). לפי פירוש זה,  הפסוק מציין עוד שלב בהתפתחות הטכנולוגית של האנושות בייצור מתכות, לאחר שכבר הזכיר את ייצור כלי הנחושת והברזל (בראשית ד, יז-כב).

הזהב נזכר לרוב במקרא כראשון מבין המתכות היקרות והוא שימש כאמצעי תשלום  וכחומר גלם למוצרים יקרים, כמו תכשיטים. במקרא ישנה הבחנה בין איכויות זהב שונות בהתאם לטהרתם: "זהב טהור" (שמות כה, יא) ו"זהב מזוקק" (דה"א כח, יח). כמו כן, השמות מתייחסים למקור הפקתו, ומכאן המונחים: "זהב מאוּפז" (ירמיהו י, ט), זהב איכותי ממקום זה (אולי שם נרדף לאופיר). מקום מפורסם בטיב הזהב שלו הייתה: "ארץ החוילה, אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההוא טוב" (בראשית, ב, יא-יב). בהקשר לזהב נראה שמדובר שבחוילה שבאזור נוביה או בחצי האי ערב (ראו בראשית י, ז, כט).  אגאתרכידס במאה השניה לפנה"ס מתאר בהרחבה את מכרות הזהב בנוביה (V 22). בין השמות הנוספים של הזהב הוא "פז" (איוב כח, יז), "כתם" (איוב כח, יט) ופעמים הם מופיעים  יחדיו (תהילים יט, יא; משלי ח, יט; שה"ש ה, יא). השם "חרוץ", כנראה גוון מסוים של זהב צהבהב: "בירקרק חרוץ" (תהילים סח, יד). ומכאן בימינו נקבע שם צמח החרצית, על שם תפרחתו הזהובה. השם "זהב פרוים" (דב"א ג, ו) הוא כנראה על שם מקום. חז"ל שדרשו על משמעות כל שבעת שמות הזהב, פירשו ש"פרוים" הוא על שם הגוון האדום, כדם הפרים (בבלי, יומא מד ע"ב ומקבילות).

  לא ברור מה היה מוצא המדויק של "מי זהב", אך ניתן להניח שמדובר שבאזור דרום הרי אדום. חצי האי ערב היה כאמור, אחד ממקורות הזהב החשובים ביותר בעולם העתיק ובעיקר התפרסם "אופיר" שבאזור זה (בראשית י, כט).  אין זה מיקרי שמלכת שבא מביאה לשלמה מתנה יקרה של 120 ככר זהב מארצה (מל"א י, י; תהלים עב, טו). יתירה מזאת, מסתבר שגם באזור הרי אילת היו מרבצי זהב קטנים ועדויות ארכיאולוגיות מאוחרות להפקת זהב נמצאו בואדי טוואחין. באותה התקופה מציין גיאוגרף פרסי את מפרץ אילת כגבול התוחם את אזור החולות שיש בהם זהב. רמז נוסף מופיע בפירוש של הבלשן הסורי בר-בהלול למילה "אופיר" (מל"א י, יא) שהוא "הזהב הארץ-ישראלי-סורי" (ד'הב אלשאמי). דומה, שיסודותיה של פרשנות זו היא קדומה. על המלך שלמה נאמר שהקים צי אניות במפרץ אילת, בעציון גבר: "על שפת ים סוף בארץ אדום" (מל"א, ט, כו) ומשם הפליגו עבדיו עם עבדי חירם לאופיר והביאו משם 420 ככר זהב (למעלה מ- 14 טון זהב). על רקע זה מעניין ממצא האוסטריקון מתל קסילה (מאה עשירית לפנה"ס), שעליו כתוב "זהב אופיר לבית חורון". בתל ח'ליפה (כיום נמל עקבה), שלפי דעת חלק מהחוקרים היא עציון גבר, נמצא כבשן צריפה גדול ומשוכלל של מתכות, ואפשר ששם זקקו את הזהב הגולמי ואת הנחושת. פעילות זו מיוחסת למלך שלמה והיא משקפת את יחסי ישראל עם אדום בימיו בטרם פשעו בו.

מדוע התורה טורחת לתאר בפרוט את אילן היוחסין של עשו ? הרמב"ם  כתב בעניין זה, שאין התורה נוהגת להזכיר דברים שאין בהם תועלת (מו"נ ג, נ). לדעתו הדבר בא להזכיר לישראל את הסבל לעם שמולך עליו מלך שאינו מבניו  (דברים יז, טו). בכיוון מעט שונה, ננסה לתת טעם נוסף ולנסות להבין את  משמעות אזכור הדד בעלה של מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב. בפרשתנו נפרדים האחים יעקב ועשיו לשלום (לג, טז-יז). דומה שיחסו של עשו ליעקב השתנה רק כאשר נוכח בעוצמת כוחו ורכושו והם נפרדים משום שארץ כנען לא יכלה לשאתם (לה, ו-ז). יחסי ישראל ואדום התקיימו בצל מתח ויחסי אימה מתמידים. דוד כבש את אדום בכוח והפקיד עליה נציבים (שמ"ב ח, יד). לפי המסופר, הוא לקח שלל רב של זהב וכסף שיועד לבנית המקדש (מל"א יח, יא-יג). והנה לאחר שנים, אחד מצאצאי מלכי אדום,  הנקרא הדר או הדד הנזכר בפרשתנו, הנשוי למשפחת "מי זהב", מרד במלך שלמה והיה לו לשטן (מל"א יא, יד-יז).  

פרשתנו באה ללמד על העתיד. אזכור מלכי אדום מובא מיד לאחר מות יצחק (לה, כט). כזכור עשו  רצה להרוג את יעקב לאחר פטירת אביהם (כז, מא) והנה על רצונו זה הוא לא וויתר. את מורשת שנאתו ליעקב העביר לצאצאיו, לעמלק (לו, יב) ולהדד הנשוי למשפחת מי זהב. השאיפה של אדום  לרדוף את אחיו (עמוס א, יא) וכן של המלכויות המסומלות בשמו במהלך כל שנות ההיסטוריה – טרם פסקה. רק באחרית הימים יוכרע המאבק בין האחים במשפט: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א, כא).

פרשת ויצא

רחל ולאה – בני אדם בשמות בעלי חיים

מאז ותמיד נהגו בני האדם לכנות את שמות צאצאיהם בשמות בעלי חיים, אשר תכונותיהם וחשיבותם היו להם מקור השראה. נקודת המוצא הבסיסית ששמו של אדם הוא כבודו ובעל משמעות חיובית (משלי כב, א; קהלת ז, א), אף אם נדמה לנו כיום שחלק מהשמות המקראיים הם בעלי משמעות שלילית או מוזרה. בסופו של דבר,  קביעת השמות היא תלוית תרבות, ומשקפת את נוף תבניתו של האדם והתפיסות שהיו מקובלות באותה תקופה. כך ניתן גם להראות את התמורות שחלו בהעדפות השמות האהודים והמקובלים. למשל שמות אנשים על שם בעלי חיים שבמשק האדם נפוצים יותר בסיפורי האבות עד לראשית תקופת המלוכה.

המקרא משופע בדוגמאות לשמות אדם על שם בעלי חיים, כארבעים במספר. פעמים שאזכור השם הוא אינפורמטיבי בלבד, אבל פעמים רבות יש לו זיקה ישירה או עקיפה לרקע הסיפורי. בפרשתנו מתואר בהרחבה בית לבן, כמשפחה הקשורה לתרבות רועי הצאן ולגידול בקר, דבר שבא לידי ביטוי בשמות בני משפחה זו. פירוש שם אחותו רבקה הוא עגלה ובמיוחד שם תואר לעגלה שמנה ומפוטמת, וברבים הם "עגלי מרבק" (מלאכי ג, כ). קבוצת בקר נקראת "רבקה" (משנה, עירובין ב, א) והוא גם מקום רפת הפיטום (תוספתא, פרה ב, ג). לבסוף, שורשה רב"ק הוא בשיכול אותיות "בקר", כינוי לכלל הבהמות הגסות. השם "עגלה" היה מאוד אהוד בקרב הנשים, למשל אחת מנשות דוד (ש"ב ג, ה). שמשון מכנה את אשתו "עגלתי" (שופטים יד, יח) ומצרים כונתה בפי הנביא ירמיהו: "עגלה יפה-פיה" (מו, כ).

פירוש השם רחל שהיתה רועה צאן (כט, י) הוא כבשה בוגרת (בראשית לא, לח)  ואילו לאה היא פרה על פי האכדית והאוגרית. יתכן שגם שם אביהן "לבן" קשור לצבע הצחור שהיה דומיננטי בקרב הכבשים  השכיחים בעת העתיקה, בניגוד למיעוט בעלי הכתמים (השוו בראשית ל, לז).

כבשים לבנות

כבשים לבנות

בשמות חיות הטהורות נקראו כמה נשים, כמו צביה אמו של המלך יהואש (מ"ב יב, ב) , יעל אשת חבר הקיני (שופטים ד, יז) ויעלה (עזרא ב, נו). השם "תחש" (בראשית כב, כד) הוא ללא ספק נגזר מבעל חיים שממנו הפיקו עור יוקרתי. שמות אנשים נקראו  גם על שם בהמות טמאות, ששמשו למשא לרכיבה, בשל ערכם וחשיבותם, כמו בכר בן בנימין (בראשית מו, כא). ביו שמות ראשי בני ישראל נמנו: גדי בן סוסי ועמיאל בן גמלי (במדבר יג, י-יא). אחד הדימויים של הדוד לרעיה ליופיה הוא : "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" (שה"ש א, ט). קשה להניח שמישהו בימינו היה מעז לכנות את רעייתו ואת ילדיו בשמות אלה. לשמות אלה ניתן להוסיף שמות אנשים מכובדים שנקראו בשמות בעלי חיים שכיום נחשבים למאוסים, כמו חולדה הנביאה, עכבור ושפן" (מל"ב כב, יד), נחש (ש"ב י זכו-כז) ושפופן (דה"א ח, ה).  כמו כן, נזכר ליש אבי פלטי (ש"א כה, מד) ושועל ממטה אשר (דה"א ז, לו).

 שמות אנשים היה גם מעולם החרקים: דבורה מינקת (בראשית לה, ח), דבורה הנביאה (שופטים ד, ד), בני חגב וחגבה, משפחות הנתינים שעלו מבבל (עזרא ב, מה-מו) ופרעוש ראש בית אב בימי זרובבל (עזרא ב, ג).  תולע בן פואה השופט (שופטים י, א-ב), נקרא על שם תולעת השני שממנו הפיקו צבע אדום יקר ערך בתקופת המקרא. בשמות עופות נקראו יונה הנביא וחגלה בת צלפחד (במדבר כו, לג), קורא הלוי מבני קורח (דה"א ט, יט), איה  (ש"ב ג, ז), צפור אבי בלק מלך מואב (במדבר כב, ב) וציפורה אשת משה (שמות ב, כא).

 ישנם שמות שכנראה היו מקובלים יותר בקרב הנכרים, כמו חמור נשיא השכם (בראשית לד, ב),   זאב ועורב משרי מדין (שופטים ז, כה) ודישון  מבני שעיר (בראשית לו כה). חלק משמות האנשים שנזכרו במקרא על שם בעלי חיים מופיעים גם בטביעות חותם ישראליות מאותה תקופה בחפירות ארכיאולוגיות. אחד השמות השכיחים הוא "עכבור" המופיע בקשר לדמויות שונות. שמות נוספים שנמצאו על חותמות הם: חגב, גובה, שועל, שפן, גדיהו וגמליהו.

המרחק התרבותי בין תקופת המקרא לימינו לא מאפשר תמיד להבין מדוע אנשים בחרו בשמות מסויימים של בעלי החיים. יש הסבורים שמתן שמות של שמות בעלי חיים מזיקים כגון נחש ועכבר  (שהיה שם קיבוצי לכלל המכרסמים כמו נברן השדה), נועד לשמש כמעין הגנה סגולית על הילוד וסביבתו מפני המזיקים. כינוי אנשים על שם חגבים הוא ללא ספק נובע מכך שבעולם הקדום היה זה מאכל חביב ואהוד והד לכך נותר בשמות משפחה שהתקיימו בתימן בעת החדשה.

 

פרשת וירא

תחת אחד השיחים  –

דרך הרתמים להיות גדלים במדבר

 בספור שילוחיהם של הגר וישמעאל בידי אברהם נאמר: "ותלך ותתע במדבר באר שבע; ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחם" (בראשית כא טו-טז).

היו מקרב חז"ל שדרשו את המילה "שיחם" בלשון שיחה ותפילה: "מקום שהסיח עמה אחד המלאכים" (תנחומא, ויצא ה) ובלשון אחרת "תחת אחד השיחם – ששם השיחו עמה מלאכי השרת" (בראשית רבה נג יג). אולם לפי פשט הפסוק מדובר במין צמח, והמקרא, כמו בהרבה מקרים, אינו מציין במפורש את מין הצמח (כך למשל גם בענין זהותו של עץ הדעת או בעץ שהמתיק את מי מרה, בשמות טו כה).

לפי הגרסה המופיעה בספר היובלים (יז י) הגר השליכה את ישמעאל תחת עץ זית. זיהוי זה נראה מסופק, שכן עץ הזית גדל בדרך-כלל באזור ים-תיכוני, בעוד שסיפור העלילה מתרחש באזור מדברי. זיהויים אחרים המתאימים יותר לנוף העלילה ניתן למצוא בספרות המדרש. לפי דעה אחת "הלך והשליך עצמו תחת חרולי המדבר" (ילקוט שמעוני רמז צד; פרקי דרבי אליעזר ל). את ההבחנה המדויקת והמתקבלת ביותר על הדעת ניתן למצוא בדברי ר' מאיר: "רבי מאיר אומר, זה הרתם הגדל במדבר…שכן דרך הרתמים להיות גדלים במדבר" (תנחומא, ויצא ה; בראשית רבה נג יג).

ניכר, שקביעתו של ר' מאיר נלמדת מתוך השואה לסיפור בריחתו של אליהו מפני איזבל (מלכים א, יט א-ו); שני הסיפורים התרחשו במדבר באר שבע. גם על אליהו נאמר ש"הלך במדבר", עד כי סכנת התייבשות אימה על חייו ובשני המקרים נחלץ לעזרתם מלאך ה'. בעוד שישמעאל היה "תחת אחד השיחם", הרי שעל אליהו מסופר במפורש שנח "תחת רתם אחד". מתוך גזירה שווה עולה אפוא, שאף ישמעאל היה תחת שיח של רותם.

רתם המדבר ((Retama raetam הוא אחד השיחים הנפוצים והמאפיינים ביותר את בית הגידול המדברי בארץ. בשל דלילות הצומח באזורי המדבר הוא מהוה את אחד הצמחים החשובים לאדם, כצמח המספק צל, מזון וכחומר הסקה. על שוכני המדבר הדלים נאמר "ושרש רתמים לחמם" (איוב ל ד). הפסוק מדבר עליהם בבוז, שכן שורשי הרותם אינם טובים לאכילה. אולם ניתן לבאר שהכוונה ב"שורש רתמים לחמם" – משלח ידם, פרנסתם הייתה באיסוף שרשי רתמים ומכירתם כחומר הסקה. יש מנקדים לחַמֵם, לשון חימום. ואכן רבים הם המקורות המציינים את כוח בעירתם המופלא של "גחלי רתמים" (תהילים קכ ד) –  "ולא ככל גחלים, אלא כגחלי רתמים, שכל הגחלים כבים מבפנים אבל גחלי רתמים אע"פ שהוא כבה מבחוץ עדיין הוא בוער מבפנים" (בראשית רבה צח יט). בספרות התלמודית מובאים סיפורים רבים המציינים את השתמרות חום גחלי הרתמים למשך שנים עשר חודש (בראשית רבא, שם; בבלי, בבא בתרא עד ע"ב; מדרש תהילים ק"כ ט).

 מפחמות לתעשיית גחלים הן תופעה שכיחה במדבר יהודה בעת החדשה. מדובר בבורות עגולים מדופנים באבן שבהם הפיקו גחלים מרותם המדבר. חיוניות הבעירה של גחלי הרתמים היא בעלת מוניטין רב בקרב הבדואיים והם נמכרו בעבר בשווקי ירושלים, בית לחם וחברון (אלי רז, בכתב העת חלמיש, 2 תשמ"ה, עמ' 15 – 16).

יצחק אבן ברון, בן המאה השתים-עשרה, אשר ערך מחקר לשון השוואתי בין העברית לערבית, מביא בערך 'רתם' הסבר מעניין להוראת מילה זו, אותו שמע מפי הערבים (הבדואים) בימיו. להלן נביא קטע זה בשלמותו, שכן מסורות דומות לזו ידועות כיום בקרב הבדואים, שוכני המדבר בארץ:

"רתם – …הוא צמח מהעצים הדקים, 'רתם המרכבה' (מיכה א 13) זהו רתם בערבית=קשר. רתם או רתמה מגדיר בערבית חוט שקושרים סביב האצבע כאמצעי זכרון. אומרים כי רתם מגדיר סרט שקושרים הערבים בעת יציאתם למסע. אם בחזרתם הם מוצאים את הסרט באותו מצב, הם מסיקים מכך שאהובתם לא הפרה את אמונה, במקרה ניגודי – סימן שהיא בגדה בו. אומרים שלא קשרו את הסרט אלא לצמח הנושא את השם רתם [רתמא], מכאן שמו. וכבר ראיתי בצמתי דרכים רבות אחד מסרטים אלה קשור לצמח מסוג זה. לשאלתי ספרו לי איך הערבים נוהגים להסביר זאת. מובן מאליו כי סיפור זה לא בא אלא לאשר פירוש זה ולמסור את מקורו, בין הוא אמתי או מזויף" (אבו איברהים יצחק אבן ברון, כתאב אלמואזנה בין אללגה אלעבראניה ואלערביה (מהדורת פ' קאקאווצאוו), ס"ט פטרבורג 1890, עמ' 95)

 

פרשת נח

והנה עלה זית

"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (ח, יא).

המפנה המשמעותי בסיפור מי המבול בא לידי ביטוי במילה "והנה", כאשר היונה חוזרת בשנית עם עלה זית בפיה. הפסוק מציין במפורש שזה היה הסימן שלימד את נוח שאכן יבשה הארץ. איזכור הזית אינו מיקרי. כידוע המבול  התרחש בחודשי החורף (ז, יא) ובתקופה זו כל עצי הפרי החשובים נמצאים בשלכת, כגון גפן, תאנה ורימון, בעוד הזית הוא ירוק-עד ונקל היה ליונה למצוא עלה של זית.

 מציאותו של הזית מעידה שהוכשרה הדרך לישובו של עולם.  הזית הוא עץ פרי הידוע בעמידותו וביכולותו להתגבר על פגעי הטבע. אולם מעבר לכך, הוא מותאם לאקלים הים תיכוני חם ויובשני מחד, אבל רגיש לבעיה של העדר ניקוז מים בקרקע. כלומר, באופן סימלי אזכור הזית, אכן מוכיח שהקרקע יבשה באופן מוחלט. המים כלו לא רק בפסגת הרי אררט המושלגים, אלא גם באזורים הנמוכים והחמים יותר. לזית שימושים רבים, מזון ותאורה – מציאותו מעידה שיש בסיס קיומי לעולם – אפשר להתחיל שוב לצמוח ולחיות.

פרשת נח

קשת

לאחר המבול הקב"ה מקים ברית עולם עם האנושות ומבטיח שאירוע כזה לא יתקיים עוד: "ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר" (בראשית ט, טו). הוא בוחר ב"קשת בענן" לשמש כאות לזכרון ומזכיר זאת שלוש פעמים ברציפות (ט, יד-טז). דומה, שהפרשנים לדורותיהם הסכימו שהקשת הנזכרת בפסוקים אלה היא התופעה המכונה בימינו בשם זה. על בסיס הנחה זו נקבע להלכה  הברכה, שהרואה קשת בענן מברך "זוכר הברית" (בבלי, ברכות נט ע"א; הרמב"ם, ברכות י, טז).

הקשת היא תופעה טבע פזיקאלית הנוצרת משבירת אור קרני השמש הפוגעות בטיפות מים וחוזרות בספקטרום צבעים, בהתאם לאורך הגל שלהם. הרמב"ן בפירושו (ט, יב) כבר העיר שמדובר בתופעת טבע, שדרך היווצרותה תוארה בקרב חכמי היוונים. היא הייתה ידועה לפני המבול, אלא שלאחריו הקב"ה העניק לקשת משמעות סמלית חדשה. מדוע בחר הקב"ה דוקה בקשת כסימן שלא יהיה עוד מבול הרסני ?

דומה שהתשובה הפשוטה ביותר קשורה לתנאי היווצרותה – השילוב בין גשם לשמש. התנאים האופטימליים לקבלת צבעי קשת מרשימים, הם בשעה שיורד גשם קל. ירידת גשמים עזים עלולה להעלות את החשש להתרחשות נוספת של המבול. אולם יחד עם זאת, הופעת השמש מסמלת את התהליך המנוגד של התחממות ויבוש מקווה המים  – לא עוד מבול !

קשת יכולה להיווצר במקורות שונים של מים, אבל אין ספק שבקרב הקדמונים הקשת השכיחה, שהם הכירו הייתה קשורה למטר: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם" (יחזקאל א, כח). לכן מבחינה הלכתית, אין לברך על קשת שנוצרת בהשתקפות במי מפל או ממטרה או שלולית, אלא רק על קשת שבענן שנוצרת בעת ירידת הגשם.

 

קשת בשדה

קשת בשדה

פרשת שמות

מי הוא הסנה ?

ההתגלות הראשונה של הקב"ה למשה ובשורת הגאולה מתרחשת במדבר בעודו רועה צאן:

וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה  וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה  מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג, א-ג).

גם לפי שיטת הרמב"ם הסבור שכל הסיפור היה במחזה נבואי (מו"נ ב, ו), הרי שהחזיון רואה משה מעוגן בציור מציאותי כלשהוא. ההנחה המקובלת שמדובר במין צמח שכרגיל נשרף ואילו עתה עולה באש ואינו מתאכל. אולם ניתן להעצים את הנס בכך שהאש דולקת למרות שהסנה אינו אוכל. לפי זה הסנה נמשל לישראל ואילו האש היא מצרים שאינה מצליחה לכלותו.

החוקרים המודרנים עסקו רבות בתיאור הסנה ובנסיון לזהותו. שיטה אחת המוצאת לה סימוכין במתולוגיה הקדומה מצאה לה כביכול סימוכין בכתובת עתיקה (קדם-סינאי) שעליה רשום: "האל ספדו שוכן בתוך נבס". לדעתם היא המקבילה המקראית של  "שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג, טז). הם מזהים את ה"נבס" עם הצמח הנקרא בערבית בשם "נבק", עץ השיזף המצוי.

חוקרים אחרים טענו שמדובר בצמחי מדבר שונים שיש להם תפרחת צהובה או אדומה המזכירה כביכול להבת אש, כמו: הרנוג השיטים, טופל אדום, יחנוק המדבר וקרקש צהוב. היה מי שסבר שמדובר בצמח מעלה עשן מדברי, שיש ברקמותיו תרכובות זרחניות דליקות כזיקוקים.  התיזה של חוקרים אלה שמדובר בתפרחת שיצרה בעיני משה אשליה כאלו מדובר באש. אולם יש לדחות הצעות אלה משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא עקרונית, את הסיפור המקראי יש לקבל כפי שהוא, מי שמבקש "לנטרל" ממנו את הפן הניסי עוקר ממנו את מהותו ומחמיץ את הסיפור המקראי. להבדיל, משול הדבר למי שקורא ספרות של מתולוגיה יוונית ומבקש להוציא ממנה את גיבורי הפנתאון שלה. הסיבה השניה היא, שהמקרא מתאר את משה כרועה צאן. לא יתכן,  שמי שמכיר את המדבר ואורחותיו ילך שולל, מתפרחות צמחים שיתעתעו אותו. יתירה מזאת, כאשר הוא חש שמדובר בחזיון מוזר כתוב במפורש שהוא התקרב לראותו.

לעומת דעות החוקרים המודרנים,  מי שיבחן את כל מסורות הזיהוי העתיקות ביותר יגלה שקיימת הסכמה חד משמעית לזיהוי הסנה. לצורך כאן נביא את המדרש המאלף הבא:

  מתוך הסנה –  שאל גוי אחד את ר' יהושע בן קרחה:  מה ראה הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה מתוך הסנה ? א"ל: אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני ?… ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה, בלבת אש" (שמות רבה, ב).

מדובר כאן במדרש פולמוסי, בין גוי (פגאני או נוצרי) ובין חכם יהודי. אין מחלוקת בניהם לגבי זיהוי הסנה, אלא רק בשאלה מדוע התגלה הקב"ה דוקה בו. הגוי יוצא מנקודת הנחה שהאל יכול להתגלות רק במקום בו שוכנים עצים גדולים כחרוב וכשקמה, על פי התפיסה האלילית הקדומה (למשל הושע ד, יג; יחזקאל ו, יג). לעומת זאת, החכם היהודי משקף את התפיסה היהודית שהקב"ה אינו מוגבל ונמצא בכל מקום, אף במקום השפל ביותר. הסנה אפוא משמש כסמל לעץ נמוך ופחות ערך. לצורך זיהוי מוחלט של הסנה נוכל לנתח את המשך הדימויים של הסנה במדרש. להלן נביא את חלקם בטבלה:

הסנה כמשל ישראל כנמשל תכונות הסנה
 מה הסנה שפל מכל האילנות כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים צמח נמוך, שפל, פחות ערך
  מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנה כך ישראל גדר לעולם צמח משוכה, מתאים כגדר
  מה הסנה הזה גדל על כל מים כך ישראל אינן גדילים אלא בזכות התורה שנקראת מים צמח בעל זיקה למים
מה הסנה הזה גדל בגינה ובנהר כך ישראל הם בעוה"ז ובעוה"ב צמח הגדל בתרבות וגם בר באזורי מים
מה הסנה עושה קוצין ועושה וורדין כך ישראל יש בהן צדיקים ורשעים, צמח קוצני, בעל פריחה של וורד
מה הסנה הזה כשאדם מכניס ידו לתוכו אינו מרגיש וכשהוא מוציאה מסתרטת כך כשירדו ישראל למצרים לא הכיר בהן בריה כשיצאו יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה צמח קוצני ביותר, עם קוצים מאונקלים, חד כיוונים.

מכל הצמחים הגדלים במרחב שלנו ישנם רק מועמדים ספורים המתאים לזיהוי הסנה, כמו הצלף הקוצני. אולם רק צמח אחד עומד בכל הקריטריונים והוא הצמח המכונה בימינו פטל קדוש (Rubus sanguineus). מדובר בשיח קוצני ביותר היכול לשמש כמשוכה יעילה, בעל זיקה למים ונושא בגבעוליו ובעלעליו קוצים חדים מאונקלים. מדובר בצמח ממשפחת הוורדניים, מאופיין כמו כל וורדי הבר בחמישה עלי כותרת בגוון וורוד-סגול. זה תואם גם למשל המשווה בין   בין אשכולות פרותיו של הפטל הפחותים בערכם מאשכולות הגפן:

  תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם. משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל. ולא ישא בת עם הארץ – משל לענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואינו מתקבל (בבלי, פסחים מט ע"א).

יתירה מזאת, כל התרגומים הקדומים מסכימים שמדובר בצמח הפטל: בתרגום השבעים היווני – batos ובתרגום הוולגאטה בלטינית rubus ובחיבורו של אסף הרופא. אגב,  גם הנוצרים מזהים צמח זה עם ה'סנה', והם מטפחים אותו במסורת עד היום במתחם כנסיית סנטה קתרינה שבסיני.

הסנה והר סיני– אין מקום ללא שכינה

הפסוקים  מציינים שכל ההתגלות בסנה היתה באזור "הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". הפרשנים כבר עמדו על הקשר אטימולוגי שבין ה"סנה" ל"סיני" (למשל, פרקי דרבי אליעזר, פרקים מ-מא). הזיהוי עם צמח הפטל שהוא גדל בזיקה למים נתמך בפסוקים אחרים המתארים במפורש כיצד הושלך עפרו של עגל הזהב למקורות המים שהיו למרגלותיו של הר סיני  (שמות לב כ; דברים ט' כ"א).

כפי שהסנה משקף את ההשקפה שאין מקום פנוי בלי שכינה כך גם הר סיני. ישנו מדרש מאוחר, מפורסם מאוד המציג גישה זו:

 הביט הקדוש ברוך הוא בכל ההרים ולא מצא הר שראוי ליתן תורה עליו ולהשרות שכינה עליו כהר סיני. ומפני מה זכה הר סיני לכל זאת ? מפני שהשפיל את עצמו, שכשראה שהר חרמון והר שריון היו מתגרים זה עם זה:  זה אומר עלי ישכון !  וזה אומר לא  ! כי אם עלי ישכון ! אז כשראה סיני שהיו מתגרים זה עם זה והגביהו את עצמן השפיל הוא את עצמו. ולפיכך ראה הקדוש ברוך הוא בשפלותו והשרה שכינתו עליו, שהאלהים רם ונשא ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמ' 452).

המסר שעולה מהמדרש הוא שהופעת האל ומעמד קבלת התורה אינו צריך להתרחש בהר גבוה כמקובל בתפיסה הפגאנית. הקב"ה באופן מכוון בחר בהר קטן ושפל, שאינו מפורסם ואינו בולט בנוף – כי אין מקום ללא שכינה. יתירה מזאת, בניגוד לאתרים מקראיים אחרים, הר סיני לא זכה לזיהוי ספציפי ולא התקדש ביהדות.

המדרש הנ"ל מסופר לנו כבר בגן הילדים, הוא למעשה משקף פולמוס עמוק של היהודים כנגד הנצרות, שקדשה במאה הששית לסה"נ את אזור ג'בל מוסא שבהר הגבוה בסיני, כהמשך לאתר פולחני פגאני קדום. כל המבקר בפסגת ההר העשוי מסלעי גרניט אדומים, בעיקר בעת הזריחה שקרני השמש הלוהבות והערפל האופף את ההר יכול לקבל תחושה של  מעין המעמד  הנזכר במקרא (שמות כד טו-יח). "גושפנה" לזיהוי זה היתה עם עלייתו של הרב שלמה גורן לאחר כיבושו במלחמת ששת הימים, שם תקע בשופר: "חשתי תחושה גדולה וחזקה של פעמי היסטוריה. זו הפעם השנייה בהיסטוריה שתוקעים בשופר על הר סיני" (בעוז ותעצומות, עמ' 251 – 252).

למעשה עד היום החוקרים הציעו כחמש עשרה הצעות זיהוי שונות למיקומו של הר סיני: באזור הנגב, בצפון סיני, במרכז סיני ובדרומו, בהרי אדום ובחצי האי ערב. כל כל שלל הזיהויים, כמו של הר כרכום, אופנה מחקרית, הן בגדר השערות ללא כל ביסוס ממשי. זה מוכיח אפוא שהפסוקים במקרא בהקשר לכך הם עמומים, כנראה באופן מכוון.  מקומו של הר סיני לא נודע, כנראה על מנת למנוע מהמוני העם להפוך אותו למקום פולחן עם סממני עבודה זרה, בדומה למה שקרה עם אתרים אחרים.

אבני הסנה מהר סיני

בימי הביניים התפתחה מסורת המזהה את הסנה עם סוג של אבנים מופלאות שעליהם היו חקוק דמות צמח הסנה. כך למשל, כתב ר' משה נרבוני, בביאורו למורה נבוכים:  

דע כי הר סיני העידו עליו שהאבנים הנמצאים בו יצוייר עליהם הסנה, ולכן נקרא ההר ההוא סיני על שם הסנה, כמו שנגלה השם למשה מתוך הסנה. ואחד מנכבדי ברצלונה מבני חסדאי הביא עימו מהאבנים האלה והראם לי אחד מתלמידי בני משפחתו. וראיתי בו הסנה מצוייר בתכלית הציור, ציור אלהי, בגוון מתחלף לגוון האבן. ושברתי האבן לחצאין ונמצא הסנה מצוייר בשטח כל חלק וכן חלקתי כל חלק לחצאין… ועדיין הסנה בהם ונפלאתי מזה… 

תיאור דומה מופיע בעוד מקורות יהודים והיא מופיעה גם בקרב הצליינים הנוצרים שביקרו בהר סיני, וכן במקורות ערבים אחדים. כשביקרתי בהר הגבוה בסיני לפני שנים רבות, עדיין ראיתי כיצד נערים בדואים מוכרים את "אבן הסנה" ורכשתי מהם כמה. אכן, רואים עליהם צורת של צמח, שנותרת בהם גם לאחר שבירתם.

מדובר בתופעה גיאולוגית הידועה בשם "אבני מנגן" (דנדריט) הנפוצה באזור ג'בל מוסא. כלומר, התגבשות מינרלים בתוך סלע הגרניט בצורה של צמח מסועף. התופעה המופלאה שלהבה את דמיונם של הצליינים שזיהו אותו עם הסנה של הר סיני (ראו מאמרם של ישפה, קתדרה, מס' 48, עמ' 3-8; עמר, קתדרה מס' 52, עמ' 181 – 182).

פרשת בראשית

הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם (ב, יב)

על פי התפיסה מקראית מקורם של האבנים הטובות היה בגן עדן: "בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים"  (יחזקאל כח, יג). בפרשתנו מופיע איזכור האזור הגיאוגרפי של הבדולח והשוהם. אולם לאמתו של דבר, מקור האבנים הטובות  אינו ברור ותלוי בזיהוי "פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה" (בראשית ב, יא-יב).דעה מקובלת שהכוונה לנהר הנילוס וארץ החוילה היא אזור נוביה וכוש היא אתיופיה (בראשית י, ז), אולם דומה מהפסוקים שבני אזור אלה התיישבו גם באזור חצי האי ערב  (בראשית י, כט).

זיהוי אבני החן במקרא הוא מורכב, על רקע ריבוי הדעות והעדר עקיבות פרשנית. כבר בימי קדם הייתה מחלוקת האם הבדולח הוא מין בושם או מין אבן טובה. ר' איבו פסק שמדובר באבן טובה בדומה לבדולח שאיליו דומה גרגר המן (בראשית רבה טז, ב ע"פ במדבר יא, ז).

ישנם זיהויים אחדים לאבן הבדולח, כגון: אבן הגארנט, פנינה ויהלום. מדובר בפירושים שאינם משקפים את המציאות המקראית. לכן נראה שיש לקבל את מסורת הזיהוי הקדומה ביותר  (תרגום השבעים, עקילס ורש"י), שמדובר בקריסטל הקוורץ (Rock crystal). מדובר בגביש דמוי זכוכית בדרגות שקיפות שונות.

קריסטל הקוורץ

קריסטל הקוורץ

אבן השוהם נזכרת במקרא כאבן יקרה שהייתה על כתפות האפוד של הכהן הגדול (שמות כה, ז) ובין אבני החושן (שמות כח, כ). התרגום היוונים היהודים (עקילס, סומכוס ותאודטיון) וכן תרגום הוולגטה ואחרים שמדובר באבן האוניקס (Onyx). האבן מאופיינת בתשליב של פסים מתחלפים כמו לבן ושחור או חום. מסורות זיהוי אחרות מציינות את אבן הקריסטל, אך בפסוקנו, אין הדבר אפשרי לדעה שמזהה את הבדולח עם אבן זו. מקורות האוניקס, הסרדוניקס והקרנליאן (אבן ה"אודם")  הקדומים והמשובחים היו באזור חצי האי ערב, כמו תימן. אכן, בין המתנות היקרות שהביאה מלכת שבא לשלמה נמנתה "אבן יקרה". (מל"א י, י). אבני קריסטל הקוורץ והאוניקס מופיעים בממצא הארכיאולוגי באתרים שונים מתקופות הברונזה ואילך במיסופוטמיה, מצרים ומרחב ארץ ישראל, לרוב כחלק מפריטי תכשיט.