שריפת פרה אדומה היא מצווה מהתורה והתקיימה  עד לשלהי בית שני.  מדובר בטקס נדיר שהתרחש אחד לכמה דורות ומהאפר הכינו מים מקודשים שטיהרו מטומאת מת. המקורות ההיסטוריים מעידים שנוהג טהרה מהאפר שנותר, התקיים עד לראשית המאה הרביעית לספירה.

פרטי שריפת הפרה ואופן הכנת האפר מופיעים בהרחבה במקורות מתקופות המשנה ועד כה הנושא נלמד רק באופן תיאורטי. במחקר שערך פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן בשיתוף הרב עזריה אריאל ממכון המקדש נעשה ניסוי מדמה של שריפת פרה אדומה ובאמצעותו ניסו לברר שאלות מחקר אחדות, כגון: מה כמות העצים שנדרשה לשריפת פרה אדומה עד שתישרף כליל לאפר וכמה אפר נשאר בתום התהליך. כיצד יתכן שאפר משרפת פרה אחת כפי שמופיע במקורות יכול להספיק לשנים רבות ?

אחד המודלים ששימש לבניית תוכנית הניסוי היה טקס הקרמציה שנערך עד היום בהודו ובנפאל. כל תכנון הניסוי וקיומו ארך כמה חודשים.  במהלך הניסוי שוחזרו כל הפרטים הנזכרים במקורות, החל מחפירת "גת", בור מלבני, שעליו נבנה המוקד שהיה עשוי ממגדל של עצי אורן, אלון ותאנה יבשים.

לצורך הניסוי נבחרה פרה בוגרת (מתה) מגזע "בלדי" שרווח בארץ ישראל בעת העתיקה. תהליך השריפה ארך כתשע שעות ומאפר הפרה ותוספת העצים ששימשו לשרפתה התקבלו כמה עשרות ק"ג של אפר. מסתבר שלצורך הכנת "מי חטאת" נדרשת כמות זעירה של אפר שפוזר על פני המים. בהתאם לכמות  האפר שהתקבלה הציע החוקר מודל תיאורטי לחישוב כמות ההזאות שניתן לקבל ממנו בפועל. מדובר במחקר פורץ דרך בעל משמעות היסטורית תודעתית ויישומית, שכן שמאז שחרב בית המקדש לא עסקו באופן ממשי בקיום הלכות פרה הלכה למעשה.

להרחבה: "ניסוי מדמה של שריפת פרה אדומה", תחומין, מ (תש"פ), עמ' 543 – 553.

המידות והמשקלות נקבעו בעבר בין היתר על פי אומדן של פירות וזרעים שהיו שכיחים בתזונת האדם. שיעורים אלה שיקפו גודל ממוצע והיו לעיתים שונים ממקום למקום בהתאם לזני הפירות.  מאוחר יותר התקבעו שיעורים אלה במידות מוחלטות, באמצעות חישובים שונים.  לצד כ"זית" ו"כביצה" ישנו שיעור "כאגוז", , שנזכר מעט מאוד במקורות ולא זכה כמעט להתייחסות  לשיעורו במחקר התורני. במחקר זה נבקש בקצרה לסקור את אזכורי שיעור האגוז, לנסות לשער את גודלו ונפחו ולבחון מה היחס בינו ובין שאר שיעורי התורה. המחקר מבוסס על הממצא הארכאולוגי, בעיקר ממצדה ועל דגימות מזני האגוזים המסורתיים של ארץ ישראל בעת החדשה.

להרחבה: "שיעור כאגוז", המעין, 234 (תש"פ), עמ' 52- 60.

ברכות הנהנין נוסח יהודי עדן *  זהר עמר ודורון יעקב

"ברכות הנהנין" הינה סוגיה הלכתית העוסקת בדיני ברכות על הנאות חושיות שונות, טעם, ריח וראייה. סוגה זו מופיעה בהרחבה כבר בתלמוד החל ממסכת ברכות ועד לקונטרסים מיוחדים שנכתבו בעניין זה בעת החדשה. הפוסקים שעסקו בכך נהגו להמחיש את ההלכות באמצעות דוגמאות שהיו שכיחים במקומם ובלשונם. מכאן חשיבותה של ספרות זו המהווה תשקיף נאמן לתרבות החומרית בכל אתר ואתר.

במאמר זה נעסוק בשלושה קונטרסים נדירים מראשית המאה העשרים שעוסקים בברכות הנהנין על פי מנהגי קהילת עדן שבתימן.  בקונטרסים הכתובים בניב הערבית העדנית  נזכרים למעלה ממאה מוצרי מזון ובושם שונים המשקפים את סל המזונות המגוון של הקהילה העדנית. המוצרים ומגוון הדיאלקטים מהווים  תשקיף להשפעות והקשרים של הקהילה עם מרכז תימן, עירק ובעיקר הודו.

להרחבה:"'ברכות הנהנין' בנוסח יהודי עדן", תימא, יז (תש"פ), עמ' 80 – 102