ניסוי מדמה של שרפת פרה אדומה

 שריפת פרה אדומה היא מצווה מהתורה והתקיימה  עד לשלהי בית שני.  מדובר בטקס נדיר שהתרחש אחד לכמה דורות ומהאפר הכינו מים מקודשים שטיהרו מטומאת מת. המקורות ההיסטוריים מעידים שנוהג טהרה מהאפר שנותר, התקיים עד לראשית המאה הרביעית לספירה.

פרטי שריפת הפרה ואופן הכנת האפר מופיעים בהרחבה במקורות מתקופות המשנה ועד כה הנושא נלמד רק באופן תיאורטי. במחקר שערך פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן בשיתוף הרב עזריה אריאל ממכון המקדש נעשה ניסוי מדמה של שריפת פרה אדומה ובאמצעותו ניסו לברר שאלות מחקר אחדות, כגון: מה כמות העצים שנדרשה לשריפת פרה אדומה עד שתישרף כליל לאפר וכמה אפר נשאר בתום התהליך. כיצד יתכן שאפר משרפת פרה אחת כפי שמופיע במקורות יכול להספיק לשנים רבות ?

אחד המודלים ששימש לבניית תוכנית הניסוי היה טקס הקרמציה שנערך עד היום בהודו ובנפאל. כל תכנון הניסוי וקיומו ארך כמה חודשים.  במהלך הניסוי שוחזרו כל הפרטים הנזכרים במקורות, החל מחפירת "גת", בור מלבני, שעליו נבנה המוקד שהיה עשוי ממגדל של עצי אורן, אלון ותאנה יבשים.

לצורך הניסוי נבחרה פרה בוגרת (מתה) מגזע "בלדי" שרווח בארץ ישראל בעת העתיקה. תהליך השריפה ארך כתשע שעות ומאפר הפרה ותוספת העצים ששימשו לשרפתה התקבלו כמה עשרות ק"ג של אפר. מסתבר שלצורך הכנת "מי חטאת" נדרשת כמות זעירה של אפר שפוזר על פני המים. בהתאם לכמות  האפר שהתקבלה הציע החוקר מודל תיאורטי לחישוב כמות ההזאות שניתן לקבל ממנו בפועל. מדובר במחקר פורץ דרך בעל משמעות היסטורית תודעתית ויישומית, שכן שמאז שחרב בית המקדש לא עסקו באופן ממשי בקיום הלכות פרה הלכה למעשה.

להרחבה: "ניסוי מדמה של שריפת פרה אדומה", תחומין, מ (תש"פ), עמ' 543 – 553.

שיעור "כאגוז"

המידות והמשקלות נקבעו בעבר בין היתר על פי אומדן של פירות וזרעים שהיו שכיחים בתזונת האדם. שיעורים אלה שיקפו גודל ממוצע והיו לעיתים שונים ממקום למקום בהתאם לזני הפירות.  מאוחר יותר התקבעו שיעורים אלה במידות מוחלטות, באמצעות חישובים שונים.  לצד כ"זית" ו"כביצה" ישנו שיעור "כאגוז", , שנזכר מעט מאוד במקורות ולא זכה כמעט להתייחסות  לשיעורו במחקר התורני. במחקר זה נבקש בקצרה לסקור את אזכורי שיעור האגוז, לנסות לשער את גודלו ונפחו ולבחון מה היחס בינו ובין שאר שיעורי התורה. המחקר מבוסס על הממצא הארכאולוגי, בעיקר ממצדה ועל דגימות מזני האגוזים המסורתיים של ארץ ישראל בעת החדשה.

להרחבה: "שיעור כאגוז", המעין, 234 (תש"פ), עמ' 52- 60.

ברכות הנהנין וסל המזונות והבשמים של יהודי עדן, תימן

ברכות הנהנין נוסח יהודי עדן *  זהר עמר ודורון יעקב

"ברכות הנהנין" הינה סוגיה הלכתית העוסקת בדיני ברכות על הנאות חושיות שונות, טעם, ריח וראייה. סוגה זו מופיעה בהרחבה כבר בתלמוד החל ממסכת ברכות ועד לקונטרסים מיוחדים שנכתבו בעניין זה בעת החדשה. הפוסקים שעסקו בכך נהגו להמחיש את ההלכות באמצעות דוגמאות שהיו שכיחים במקומם ובלשונם. מכאן חשיבותה של ספרות זו המהווה תשקיף נאמן לתרבות החומרית בכל אתר ואתר.

במאמר זה נעסוק בשלושה קונטרסים נדירים מראשית המאה העשרים שעוסקים בברכות הנהנין על פי מנהגי קהילת עדן שבתימן.  בקונטרסים הכתובים בניב הערבית העדנית  נזכרים למעלה ממאה מוצרי מזון ובושם שונים המשקפים את סל המזונות המגוון של הקהילה העדנית. המוצרים ומגוון הדיאלקטים מהווים  תשקיף להשפעות והקשרים של הקהילה עם מרכז תימן, עירק ובעיקר הודו.

להרחבה:"'ברכות הנהנין' בנוסח יהודי עדן", תימא, יז (תש"פ), עמ' 80 – 102

הפלפל השחור בארץ ישראל: על גידול צמחים אקזוטיים מ'הודו ועד כוש' לאור מדרשי חז"ל

הפלפל השחור (Piper nigrum), הוא תבלין אקזוטי, שהיה בשימוש שכיח במרחב הים תיכוני החל מהתקופה הרומית ואילך.  מאמר זה עוסק בתיאור הצמח לאור מקורות חז"ל ומעמדו ההלכתי,  לצד המקורות הקלאסיים. יתכן שמדרשי חז"ל  המזכירים גידול צמחים אקוזוטיים קיים יסוד היסטורי וריאלי.

במאמר מוצעת האפשרות, שלצד יבוא הפלפל מדרום ומזרח אסיה במסגרת מסחר התבלינים הער בתקופה הרומית, הוא גודל תקופה מסוימת בארץ ישראל באופן מצומצם כצמח נוי בגנים מלכותיים, בנאות המדבר או בחוות של אמידים שבהם התאפשרו התנאים לגידולו.  אחת האפשרויות לגידול צמחים אקזוטיים כמו קינמון היה בתוך חממות הבנויות מלוחות זכוכית.

למאמר: ז' עמר, "הפלפל השחור בארץ־ישראל : על גידול צמחים אקזוטיים 'מהודו ועד כוש' לאור מדרשי חז"ל ירושלים וארץ-ישראל, 12 – 13 (תש"פ), עמ' 309 – 332.

העצים לשרפת הקרבנות ופרה אדומה במקדש

מאמר זה עוסק בסוגיית העצים אשר שימשו לשריפת הקרבנות בבית המקדש מחד ולשריפת פרה אדומה מאידך. בספרות החיצונית והן בספרות התנאית  מופיעים קריטריונים אחדים לבחירת העצים המתאימים לצורך כך ואף רשימות המפרטות את מיני העצים. במסגרת זו עמדנו על ההבדל בין שני סוגי מקורות אלה המשקפים תפיסות הלכתיות שונות. ספרות חז"ל משקפת תפיסה יותר גמישה המאפשרת להשתמש כמעט בכל מיני העצים; היא מונה את העצים שהשתמשו בהם בפועל בימי המקדש  ורשימת עצים מצומצמת שנאסרו לשימוש זה.

לבד מניתוח הטקסטים, יש במחקר זו תרומה בהצגת תובנות המבוססות על סדרה של ניסויים, ששופכים אור על המקורות הקיימים ומשלימים אותם. הם מאפשרים לעמוד על תכונותיהם של העצים מבחינת איכות הבעירה ולנסות להעריך מדוע עצים מסוימים הועדפו לשימוש ומדוע אחרים נפסלו. כמו-כן, עמדנו על ההבדל בין עצי המערכה ששמשו לקרבנות במקדש  ובין העצים שבהם שרפו את הפרה האדומה.

המאמר הועלה לאתר – ר' https://jewish-faculty.biu.ac.il/node/1496

כתובת המאמר עצמו היא

https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ17/amar.pdf

https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ17/amar.pdf

האם החרפושיות נזכרות בתורה ?

במאמר קצר זה ברצוננו להציע שהמונח "גלולים" בתנ"ך מכוון כלפי השימוש בחרפושיות – סמל אלילי מצרי וקמיע שכיח גם בארץ ישראל בתקופת המקרא. התנ"ך מגנה ומלגלג על האל המצרי המגולם בזבלית – חיפושית הזבל ובפולחן החרפושיות.

להרחבה: ז' עמר, החרפושית – האליל המתגולל בגללים, דף שבועי, מס' 1337

מדוע מותר לאכול עפצים ותאנים ?

עפץ הוא שם כולל לגידול צמחי הנוצר מקבוצות רבות בעולם החי.  לעפצים של צמחים שונים היו מגוון שימושים. עפצי-האלון ( Quercus ssp.) עשירים בטאנינים, ועל כן הותאמו לתעשיית הבורסקאות, במלאכת הצביעה הקדומה (צבען וצרבן), להכנת דיו וברפואה המסורתית.  תוכלו להיכנס למאמר שכתבנו בנושא כשרות העפצים לאכילה ולשימושם לכתיבת סת"ם.

להרחבה: ז' עמר, "כשרות העפצים" תחומין, לט (תשע"ט), עמ' 515- 523.

ספר הסמים להרמב"ם

רבינו משה בן מימון, ספר הסמים וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים

תרגום ומהדורה מוערת:  זהר עמר וירון סרי, הוצאת מכון מש"ה

מאז ומתמיד היה האדם חשוף לפגיעתם הקטלנית של רעלים שמקורם בעולם החי והצומח. על רקע המציאות הזאת היה צורך הכרחי במציאת תרכיב שהוכן מתרופות נוגדות רעלים, הידוע בתקופה העתיקה בשם "תריאק".

ספרות ענפה נכתבה בתחום זה, ובכלל זה ספרו של הרמב"ם. הוא נכתב בשלהי המאה השתים עשרה  על פי בקשתו של הקאצ'י אלפאצ'ל, יד ימינו של השליט האיובי צלאח אלדין ובו הנחיות לטיפול באנשים שהותקפו על ידי בעלי חיים ארסיים (נחשים, עקרבים, כלבת ועוד) ובהרעלות ממקורות רעילים אחרים, כמו מינרלים וצמחי רעל.  חיבורו של הרמב"ם מתייחד בהיקפו הקצר ומהווה מדריך שימושי למצבי חירום הכולל הנחיות פשוטות והצעות לשימוש בסממני מרפא יעילים, מועטים, זולים וזמינים.

ספרו של הרמב"ם זכה לתרגומים ולמהדורות אחדות, וכאן מוצע לראשונה תרגום עברי מודרני מן המקור הערבי. הספר מלווה בדברי הקדמה על הסוגה הספרותית הייחודית שעוסקת ב'תריאק', הרקע ההיסטורי שבו כתב הרמב"ם את חיבורו, ביאור קצר לאופן הטיפול שהוא מציע למטופלים בהרעלות, זיהוי סממני המרפא ועוד.

הזואולוג ישראל אהרני ותרומתו לקביעת שמות בעלי החיים

ישראל אהרני (1880–1946), יליד ליטא, קיבל בילדותו חינוך תורני. בבגרותו עבר גלגולים רבים עד שהגיע לפראג ולמד שם זואולוגיה ושפות שמיות. כאשר נתפס לרעיון הציוני נטש את הגולה ועלה לארץ ישראל בשנת תרס"ב (1902) להיות שותף בתחיית עם ישראל בארצו ובהנחלת הלשון העברית החיה. הוא התמסר לחקר החי של ארץ ישראל וכונה "הזואולוג העברי הראשון". כשהוקמה האוניברסיטה העברית הוא הצטרף לשורותיה כחוקר ותרם רבות למחקר הזואולוגי הטהור ולזיהוי שמות בעלי החיים הנזכרים במקרא ובספרות חז"ל. במאמר זה אתמקד רק ביחסו של אהרני ללשון העברית ובתרומתו לחידוש מונחי החי בלשון העברית בת ימינו.

להרחבה: ז' עמר, "ישראל אהרני ופעילותו בוועד הלשון", העברית, סה (תשע"ח-ט), עמ' 109 – 128.

התפילין הקדומות של אבותנו

תפילינות של בני תימן, קרית אונו תשע"ט

  מחקר זה סוקר בקצרה את התפילין שהיו בשימושם של יהודי תימן עד לעת החדשה – מועד עלייתם לארץ-ישראל. התפילין – ה"תפילינות" בלשונם – היו שונות במעט מאלה המיוצרות כיום. המחקר כולל תיעוד היסטורי והלכתי – ובמיוחד הוא מבוסס על בדיקת תפילין עתיקות. עשרות תמונות של תפילין נדירות אלה מצורפות לחיבור זה.

מן המחקר עולה שהתמורות שחלו בייצור התפילין לא התרחשו רק אצל יהודי תימן, אלא גם ברבות מקהילות ישראל, ובכללן קהילות באירופה. כך היה המצב עד לפני כמאתיים שנה. בעקבות התפתחויות טכנולוגיות חדשות חלו בדורות האחרונים שינויים אחדים בצורת התפילין, ברמת ייצורן ובהידורן. המחקר מראה שאין בחומרות אלה כדי להטיל דופי בתפילין של אבותינו, שכן הללו התבססו במקרים רבים על שיטות פסיקה הלכתיות שונות מהמקובל בימינו.