העצים לשרפת הקרבנות ופרה אדומה במקדש

מאמר זה עוסק בסוגיית העצים אשר שימשו לשריפת הקרבנות בבית המקדש מחד ולשריפת פרה אדומה מאידך. בספרות החיצונית והן בספרות התנאית  מופיעים קריטריונים אחדים לבחירת העצים המתאימים לצורך כך ואף רשימות המפרטות את מיני העצים. במסגרת זו עמדנו על ההבדל בין שני סוגי מקורות אלה המשקפים תפיסות הלכתיות שונות. ספרות חז"ל משקפת תפיסה יותר גמישה המאפשרת להשתמש כמעט בכל מיני העצים; היא מונה את העצים שהשתמשו בהם בפועל בימי המקדש  ורשימת עצים מצומצמת שנאסרו לשימוש זה.

לבד מניתוח הטקסטים, יש במחקר זו תרומה בהצגת תובנות המבוססות על סדרה של ניסויים, ששופכים אור על המקורות הקיימים ומשלימים אותם. הם מאפשרים לעמוד על תכונותיהם של העצים מבחינת איכות הבעירה ולנסות להעריך מדוע עצים מסוימים הועדפו לשימוש ומדוע אחרים נפסלו. כמו-כן, עמדנו על ההבדל בין עצי המערכה ששמשו לקרבנות במקדש  ובין העצים שבהם שרפו את הפרה האדומה.

המאמר הועלה לאתר – ר' https://jewish-faculty.biu.ac.il/node/1496

כתובת המאמר עצמו היא

https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ17/amar.pdf

https://jewish-faculty.biu.ac.il/files/jewish-faculty/shared/JSIJ17/amar.pdf

האם החרפושיות נזכרות בתורה ?

במאמר קצר זה ברצוננו להציע שהמונח "גלולים" בתנ"ך מכוון כלפי השימוש בחרפושיות – סמל אלילי מצרי וקמיע שכיח גם בארץ ישראל בתקופת המקרא. התנ"ך מגנה ומלגלג על האל המצרי המגולם בזבלית – חיפושית הזבל ובפולחן החרפושיות.

להרחבה: ז' עמר, החרפושית – האליל המתגולל בגללים, דף שבועי, מס' 1337

מדוע מותר לאכול עפצים ותאנים ?

עפץ הוא שם כולל לגידול צמחי הנוצר מקבוצות רבות בעולם החי.  לעפצים של צמחים שונים היו מגוון שימושים. עפצי-האלון ( Quercus ssp.) עשירים בטאנינים, ועל כן הותאמו לתעשיית הבורסקאות, במלאכת הצביעה הקדומה (צבען וצרבן), להכנת דיו וברפואה המסורתית.  תוכלו להיכנס למאמר שכתבנו בנושא כשרות העפצים לאכילה ולשימושם לכתיבת סת"ם.

להרחבה: ז' עמר, "כשרות העפצים" תחומין, לט (תשע"ט), עמ' 515- 523.

ספר הסמים להרמב"ם

רבינו משה בן מימון, ספר הסמים וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים

תרגום ומהדורה מוערת:  זהר עמר וירון סרי, הוצאת מכון מש"ה

מאז ומתמיד היה האדם חשוף לפגיעתם הקטלנית של רעלים שמקורם בעולם החי והצומח. על רקע המציאות הזאת היה צורך הכרחי במציאת תרכיב שהוכן מתרופות נוגדות רעלים, הידוע בתקופה העתיקה בשם "תריאק".

ספרות ענפה נכתבה בתחום זה, ובכלל זה ספרו של הרמב"ם. הוא נכתב בשלהי המאה השתים עשרה  על פי בקשתו של הקאצ'י אלפאצ'ל, יד ימינו של השליט האיובי צלאח אלדין ובו הנחיות לטיפול באנשים שהותקפו על ידי בעלי חיים ארסיים (נחשים, עקרבים, כלבת ועוד) ובהרעלות ממקורות רעילים אחרים, כמו מינרלים וצמחי רעל.  חיבורו של הרמב"ם מתייחד בהיקפו הקצר ומהווה מדריך שימושי למצבי חירום הכולל הנחיות פשוטות והצעות לשימוש בסממני מרפא יעילים, מועטים, זולים וזמינים.

ספרו של הרמב"ם זכה לתרגומים ולמהדורות אחדות, וכאן מוצע לראשונה תרגום עברי מודרני מן המקור הערבי. הספר מלווה בדברי הקדמה על הסוגה הספרותית הייחודית שעוסקת ב'תריאק', הרקע ההיסטורי שבו כתב הרמב"ם את חיבורו, ביאור קצר לאופן הטיפול שהוא מציע למטופלים בהרעלות, זיהוי סממני המרפא ועוד.

הזואולוג ישראל אהרני ותרומתו לקביעת שמות בעלי החיים

ישראל אהרני (1880–1946), יליד ליטא, קיבל בילדותו חינוך תורני. בבגרותו עבר גלגולים רבים עד שהגיע לפראג ולמד שם זואולוגיה ושפות שמיות. כאשר נתפס לרעיון הציוני נטש את הגולה ועלה לארץ ישראל בשנת תרס"ב (1902) להיות שותף בתחיית עם ישראל בארצו ובהנחלת הלשון העברית החיה. הוא התמסר לחקר החי של ארץ ישראל וכונה "הזואולוג העברי הראשון". כשהוקמה האוניברסיטה העברית הוא הצטרף לשורותיה כחוקר ותרם רבות למחקר הזואולוגי הטהור ולזיהוי שמות בעלי החיים הנזכרים במקרא ובספרות חז"ל. במאמר זה אתמקד רק ביחסו של אהרני ללשון העברית ובתרומתו לחידוש מונחי החי בלשון העברית בת ימינו.

להרחבה: ז' עמר, "ישראל אהרני ופעילותו בוועד הלשון", העברית, סה (תשע"ח-ט), עמ' 109 – 128.

התפילין הקדומות של אבותנו

תפילינות של בני תימן, קרית אונו תשע"ט

  מחקר זה סוקר בקצרה את התפילין שהיו בשימושם של יהודי תימן עד לעת החדשה – מועד עלייתם לארץ-ישראל. התפילין – ה"תפילינות" בלשונם – היו שונות במעט מאלה המיוצרות כיום. המחקר כולל תיעוד היסטורי והלכתי – ובמיוחד הוא מבוסס על בדיקת תפילין עתיקות. עשרות תמונות של תפילין נדירות אלה מצורפות לחיבור זה.

מן המחקר עולה שהתמורות שחלו בייצור התפילין לא התרחשו רק אצל יהודי תימן, אלא גם ברבות מקהילות ישראל, ובכללן קהילות באירופה. כך היה המצב עד לפני כמאתיים שנה. בעקבות התפתחויות טכנולוגיות חדשות חלו בדורות האחרונים שינויים אחדים בצורת התפילין, ברמת ייצורן ובהידורן. המחקר מראה שאין בחומרות אלה כדי להטיל דופי בתפילין של אבותינו, שכן הללו התבססו במקרים רבים על שיטות פסיקה הלכתיות שונות מהמקובל בימינו.

ברבורים ותוכיים – שמות עופות מוטעים שהתקבעו בעברית בת-ימינו

מחקר של זהר עמר ותמר רוזמרין-זאב –

הדרך של גלגולי שמות בעלי החיים המקראיים לעברית בת ימינו היא ארוכה ומפותלת. במאמר זה נדגים זאת באמצעות שני שמות עופות: "בַּרְבֻּרִים" (מל"א ה, ג) וְתֻכִּיִּים" (מל"א י, כב). מסתבר שלזיהוי שני עופות אלה הייתה בדרך כלל הסכמה שהשתמרה עד לעת החדשה. אולם בשל נסיבות היסטוריות מסוימות, כמעט מקריות, זיהויים הקדום נדחק ושמותיהם הועתקו בטעות לשמות עופות אחרים. כך "בַרְבֻּרִים אֲבוּסִים" – עופות מפוטמים הפכו ל- Swan וְ"תֻכִּיִּים" – טווסים הפכו ל- Parrot. הפרשנויות החדשות התפשטו בלשון העברית העממית המודרנית המדוברת והאקדמיה ללשון עברית נאלצה לקבלם.

להרחבה: "ברבורים ותוכיים: שמות מוטעים שהתקבעו בעברית בת ימינו", לשוננו, פ (תשע"ח), עמ' 365 – 384.

כחל ושרק – עדות לאיפור נשים במערת המפלט מימי מרד בר כוכבא

מחקר משותף חדש לזהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן ונעמה סוקניק מרשות העתיקות.

במערת האגרות שבמדבר יהודה נמצאו ממצאים רבים מתקופת מרד בר כוכבא ופורסמו ברובם על ידי יגאל ידין. בבדיקה מחודשת של הממצא שערכנו בשנת 2014 נמצאו  כמה גבישים ואבקה שנכתשה מהם, שזוהו עם מינרל הגלנה (PbS). מינרל זה שימש בחברות מסורתיות לאיפור העיניים ולרפואה. באותו הלוקוס נמצאה קופסה ובתוכה שרידי אבקה אדומה, ששימשה כנראה לצורך הנחת סומק לפנים וכן מראה מנחושת מלוטשת. כחילת העיניים וצביעת הפנים שימשו את היסוד לביטוי "בלא כחל ובלא שרק".

המחקר שפורסם בכתב העת "ירושלים וארץ ישראל" הוצג לראשונה הממצא וזיקתו לחפצים אחרים שנמצאו במערה, הקשורים לערכה של טיפוח נוי וקוסמטיקה של הנשים שהסתתרו בה בימי מרד. מסתבר, שלמרות הקשיים שחוו הנשים  והעדר תנאים סניטרים נאותים, הן המשיכו לטפח את עצמם וניסו לשמור ככול האפשר על שגרת חייהן.

לקריאת המאמר: "כחל ושרק  – עדות לאיפור נשים במערת האיגרות במדבר יהודה מימי מרד בר כוכבא", ירושלים וארץ ישראל, 10 – 11 (תשע"ה), עמ' 179 – 192.

כשרות ביצים מוזרות ומרוקמות – מציאות הלכתית שכיחה

מהם ביצים מוזרות ומרוקמות הנזכרות בהלכה ?

מסתבר שבמקומות רבים בדרום מזרח אסיה נוהגים עדיין לאכול בכל יום מיליוני אנשים ביצים כאלה. ישראלים המטיילים כיום באזורים אלה עלולים להיתקל בתופעה זו מבלי להיות מודעים לה. במאמר זה נתאר שתי דוגמאות שפגשנו וחקרנו בעת ביקורנו בפיליפינים.

להרחבה: ז' עמר וי' סרי, "כשרות ביצים מוזרות ומרוקמות – מציאות הלכתית שכיחה", אמונת עתך, 121 (תשע"ט),                       עמ' 64 – 66.