פרשת כי תבוא

 ברזל ונחושת

הנחושת וברזל היו בין המתכות השכיחות ביותר בחיי היום-יום בעת העתיקה.  בפרשתנו משמשות מתכות קשות אלה כדימוי לקללה: "וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל"  (דברים כח, כג). בספר ויקרא הדימוי בין השמים והארץ הוא הפוך (ויקרא כו, יט), אך משמעו אחד. המקרא משתמש בנחושת ובברזל  בכדי להמחיש את הבצורת הקשה, עד כי השמים יתקשחו כנחושת ולא ימטירו גשם והארץ לא תיתן פריה כברזל נוקשה שאינו מצמיח דבר.

הנחושת נזכרת במקרא כ-150 פעמים (כולל שמות, כמו: נחושה ונחושתיים)  ואף הממצא מארץ ישראל הוא עשיר ביותר.  התפתחות טכנולוגית אפשרה לקבל כלי נחושת בעלי חוזק וקושי באמצעות השימוש בסגסוגת הנחושת  בתוספת בדיל, במה שמכונה בימינו ארד או ברונזה, שעל שם תהליך זה  נקבע הכינוי "תקופת הברונזה". בלשון המקרא קיימת הבחנה בין ה"נחושת" ובין הברונזה הקשה הנקראת בשם "נחושה" (ויקרא כו יט; ישעיהו מח, ד). אתרי כרית הנחושת באזור ארץ ישראל היו בבקעת תמנע, שכיום נוטים לתארך אותם למאה העשירית לפנה"ס, תקופת מלכי ישראל.  אתר נוסף השייך למעשה לאותה שכבה גיאולוגית הוא אזור פונון, בצפון מזרח הערבה.

 במהלך המאות 12 – 11 לפנה"ס החל להיות השימוש בברזל רווח בקרב האוכלוסייה, תהליך איטי וממושך, שהיה בתחילה תחת מונופול שלטוני, כפי שנרמז במקרא (ש"א יג, יט-כא). מסחר בינלאומי בברזל מאיכות משובחת נזכר במקרא (ירמיהו טו, יב; יחזקאל כז, יט). השאלה היא מה היו עיקר מקורות הברזל והנחושת לצרכים המקומיים בארץ ישראל. על רקע זה יש לבחון את הפסוק המזכיר את הברזל והנחושת בתיאור טבעה של ארץ-ישראל: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט) – האמנם ?

לפי הידוע לנו ישנם בארץ ישראל שני אזורים שבהם ניתן למצוא עפרות ברזל בריכוז יחסית גבוה. הראשון הוא בצוק מנורה שבצפון הארץ  והשני הוא ברכס עשת דרומית למושב פארן. באמצע שנות החמישים של המאה העשרים היה ניסיון להפיק משני אתרים אלה ברזל, אך הסתבר שאין הדבר ריווחי מבחינה כלכלית. עפרות ברזל נמצאים גם בעבר הירדן, כמו באזור עג'לון. אפשר שזה אזור "הר הברזל" הנזכר במשנה (סוכה ג, א). מכל מקום, נראה שרוב  הברזל כחומר גלם יובא לארץ ישראל וכאן עסקו בייצור כלים שונים. סדנת ברזל המתוארכת למאה התשיעית לפנה"ס נמצאה בבית שמש והיא כללה כורים, כלי עבודה ומאות פריטי ברזל שיוצרו במקום.

 מטרת המקרא בתיאור טבעה של ארץ ישראל הוא לא בהכרח לציין שהיא מתאפיינת ועשירה בברזל, אלא רק לציין  את שבחה, שהיא בניגוד לארצות אחרות,  מגוונת באוצרות טבע רבים, גם אם הם מועטים באופן יחסי. הכתוב מציין מגמה זו במפורש במילים המקדימות לאזכור הברזל והנחושת – "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".

פרשת ראה

 להשיב את יחמורהבובל לארץ ישראל

התורה מונה את עשרת בעלי החיים הטהורים לפי סדר שכיחותם וחשיבותם לאדם; שלוש בהמות מבויתות ושבע חיות בר, אחד מהם הוא היחמור  (ויקרא יד ד – ה).  כיום מכונה בשם "יחמור" מין אייל  (Dama mesopotamica) והזיהוי המודרני  מבוסס על השתמרות שמו בערבית 'יחמור'  בניב המקומי של תושבים מהאזור שבין עירק לאירן.

אולם לדעתנו, מין זה נכלל במיני ה"איל" שברשימה, בעוד שיש לזהות את היחמור המקראי בהתאם למסורות הזיהוי הקדומות ביותר עם אנטילופת הבובל  (Alcelaphus buselaphus). תרגום שמו המדעי (מיוונית): 'בקר-איל'. באנגלית: hartebeest.    כך  מובא בתרגום השבעים והוולגאטה.   אורך גופה של האנטילופה הוא כשני מטרים, לשני הזוויגים קרניים עבות וקצרות דמויות נבל (40 ס"מ). הבובל גבוה יותר בכתפיו מאשר באחוריו, ראשו ארוך וצר. הוא חיה בעדרים, שוכן ערבה, וכיום היא נפוץ במישורי הסוואנה שבדרום אפריקה. ייתכן שמקור השם 'יחמור' בצבע פרוותו, חום-אדמדם, בדומה ללשון הערבית (בשורש 'חמר').  כמו כן, אפשר ששם זה נובע מכיוון שלראשו מראה ראש של חמור. בדומה לכך שמו של הבובל בערבית: "בקר וחש" כלומר בקר-בר או "בקר – חמור הבר".

 הבובל חי בארץ ישראל בתקופת המקרא, כפי שעולה מהממצא הארכיאוזואולוגי. עד כה נמצאו שרידיו מתקופה זו באתרים אחדים מתקופת הברונזה המאוחרת והברזל, למשל בלכיש ובתל שריעה. הוא מופיע  גם בציורי קיר קדומים שנמצאו במזרח סיני, ואין ספק שיונקים אלה ואחרים מייצגים תבנית נוף מדברית, שעמדה לפני המאיירים.  

לפי המקורות המאוחרים, בית גידולו של בעל חיים זה היה גם לאורך הערבה ובקעת הירדן. ר' אישתורי הפרחי, שישב בבית שאן בראשית המאה ה-14, מתארו בדייקנות מפליאה:  "והוא שיש לו קרנים וטלפים סימני טהרה ומצחו צר וגופו דק וגבוה מהשור וקרנותיו ישרים ועולים והוא אדום, ומהם ראיתי פה בית שאן הולך לתשורה". למעשה הבובל התקיים באזורנו עד למחצית השניה של מאה התשע-עשרה, כפי שציינו זאת חוקרי טבע חשובים כטריסטראם וישראל אהרני. כתוצאה של ציד בלתי מבוקר הוא נכחד מאזורנו וכיום נמצאים ממנו כמה תתי-מין בארצות אפריקה.

   בפרויקט ההשבה לטבע של חיות הבר לארץ ישראל שנערך על ידי רשות שמורות הטבע בניצוחו של אברהם יפה החל מסוף שנות הששים של המאה העשרים, הובאו מארצות שונות, יענים, פראים, איל הכרמל ועוד. אולם במסגרת זו נגרע בטעות מקומו של הבובל  .  לאור הנתונים החדשים שאספתי פניתי לרשות שמורות הטבע והגנים על מנת לבחון את האפשרות לייבאו, לפחות לחי בר בערבה.  לצערי פנייתי לא נשאה פירות והיא נדחתה משיקולים שונים, בחלקם באצטלה אקולוגית-מדעית. למשל, חוסר מקום בשטחים פתוחים לעוד פרסתן חדש בטבע ושאין להתייחס לחי-בר כאל גן חיות.

 הגשמת חזרתו של עם ישראל לארצו אינה שלמה כל עוד נופי שורשיו וערש תרבותו והווייתו חסרים. פרויקט השבת הבובל יוכל להצטרף לרשימה של צמחים ובעלי חיים ששכנו בנופיה הקדומים של הארץ, נעלמו והושבו, כמו שיבת התמר, האפרסמון והאייל למינהו.  

להרחבה: ז' עמר, "להשיב את אנטילופת הבובל לארץ ישראל", אריאל, 197 – 198 (תשע"א), עמ' 205 – 208.

פרשת דברים

  הַדְּבֹרִים (דברים א, מד)

הדבורים נזכרות בקשר לפרשת המעפילים, שניסו לעלות אל "ראש ההר", למרות אזהרתו של משה שדרכם לא תצלח (במדבר יד, מ-מה): "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד-חָרְמָה" (דברים א, מד).

הדבורים המופיעים בדימוי זה מתאימים לדבורת הדבש מהזן מסורי, המקומי, שידוע במזגו התוקפני, לעומת הזן האיטלקי השכיח כיום בענף הדבורים. רוב תצרוכת הדבש בתקופת המקרא הייתה מבוססת על רדיה מתוך נחילי בר ששכנו בנקיקי הסלעים (דברים לג, יג; תהילים פא, יז). ובסבך החורש והיער, כפי שמסופר על אבשלום: "וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (שמ"א יד כה-כו).

הדבורים הם יצורים חברתיים שמתקשרים בניהם באמצעות פרומנים. כאשר חשות הפועלות השומרות על הכוורת בסכנה או כאשר מנסים לגזול מהם את דבשן, הן מיד מתריעות לכל שאר הדבורים ויוצאות במתקפה, כדברי החזקוני:  "כאשר תעשינה הדברים-  אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה" (דברים א, מד). הדבורים סובבות את האויב ותוקפות ללא רחם ומקריבות את עצמן למען הכלל. בקצהו של עוקץ הדבורה ישנו נדן משונן בקוצים וכאשר הוא ננעץ וקודח בגוף החיה הנעקצת מוזרק ארס הדבורה. בעור אדם שרקמתו אלסטית, נתפס קצה העוקץ בתוכו וכאשר הדבורה מנסה להתנתק הדבר גורם לקריעת איבריה הפנימים ולמותה. כך מתאר זאת בעל ספר מקבים: "אם גם הדבורים עוצרות בעד המתקרב בעונת עשית חלות הדבש, וכמו בעקץ ברזל עוקצות הן את הקרבים אל כורתן, ועוצרות בהם במסירות נפש" (מקבים ד, יד יט, השוו רש"י לדברים א, מד). תגובת בהלה ותנועות חדות של הנתקף מהדבורים רק מעוררות ומגבירות את פעילותן. עקיצות הדבורים מהזן הסורי מאופיינות בכאב חזק, חד וצורב:  "סַבּוּנִי ִדְבוֹרִים  דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח י – יב).  עקיצות רבות של עדת דבורים עלולה להיות מסוכנת. חלק מהאוכלוסייה רגיש אף לארס של עקיצות בודדות ועלול לפתח תגובה אלרגית שיש בה סכנת חיים. 

 מדוע התורה משתמשת בדמוי של סכנת הדבורים לציון עונשם של ישראל ? נראה שיש כאן רמז לארץ ישראל – כ"ארץ זבת חלב ודבש".  בביטוי מקופלת משמעות כפולה: חיובית ושלילית בבחינת: "עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ". המסר הוא: אם עם ישראל אינו שומע בקול ה' הוא עשוי לחוות כאב ואבדון ואם הוא הולך בדרך ה' מובטחת לו ארץ עם תנובה חקלאית פורייה עם דבש (דברים ח, ח).   

פרשת ואתחנן

  הישראלים והכנענים כעובדי אדמה 

כאשר  בני ישראל נכנסים לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים והתנהלות ניסית חלה תפנית משמעותית ביותר באורח חייהם.   מכאן ואילך יצטרכו בני ישראל להתמודד על קיומם בדרך הטבע. הפסוק מציין זאת במפורש עם הגיעם לארץ ישראל: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ"  (יהושע ה, יב).  האתגר הגדול ביותר שעמד לפני הישראלים היה לערוך הסבה מקצועית מנוודות ולהתאים את עצמם  ליושבי קבע חקלאיים. דבר זה חייב אותם הכשרה טכנולוגית ולא פחות מכך שינוי נפשי – תרבותי. על קשיים אלה אנו למדים מהדו שיח שניהלו בני יוסף עם יהושע לגבי הנחלה הקטנה שהם קיבלו ביחס למספרם הרב (יהושע פרק יז).  יהושע  הציע להם  לעלות על הר אפרים  הדליל מישוב, לברא את היער ולהכשיר את הקרקע להתיישבות. בני יוסף דוחים את הצעתו בטענה ש"לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר" (יז, טז). לאחר שיהושע טען שאין פתרון אחר, הם יצאו למשימה התיישבותית, שארכה כמה מאות בשנים והביאה למהפכה במפה הישובית.   

עדות מוחשית לתמורה הישובית מוצאים  בסקר הארכיאולוגי שנערך באזור הר אפרים. הסתבר שבתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו עדויות ל-5 ישובים בעוד שבתקופת הברזל נמצאו 115 ישובים. תהליך זה התאפשר לאחר ששטחי חורש סבוכים של אלון מצוי, בעלי שורשים עמוקים נכרתו ונעקרו. לאחר מכן השטחים ההררים פולסו למדרגות (טרסות) והקרקע הטרשית סוקלה מהאבנים ואלפי בורות נחצבו וטויחו לאגירת מים.

 המחקרים הארכאולוגים מראים שתחילתם של  מדרגות ההר בארץ ישראל והשימוש בחציבת בורות מטויחים  הם קדומים, כבר מתקופות הברונזה. בני ישראל  למדו זאת מעמי כנען שהייתה להם מסורת עתיקת יומין, ויישמו אותה באופן נרחב וחסר תקדים.  התורה מציינת במפורש שבני ישראל ימצאו בארץ ישראל תרבות חקלאית עשירה:  "וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ (דברים ו, יא; יהושע כד, יג).  חז"ל שבחו את המיומנות הגבוהה של עמי כנען בעבודת האדמה; הם ידעו להתאים את סוג הקרקע והפרופיל שלה לכל גידול והכירו את תורת הארץ באופן מוחשי ביותר:  "שהיו בקיאין בישובה של הארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים, וחורי – שמריחים את הארץ, וחוי – אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא  (בבלי, שבת פה ע"א).

התורה תובעת מישראל לא להיות פסיבים ולהסתפק במפעל החקלאי של עמי כנען, אלא להמשיך בפיתוח שבה החלו  קודמיהם, כפי שפירשו חז"ל: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל… (ויקרא יט, כג). אמר הקב"ה לישראל, אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (תנחומא, קדושים ח).

פרשת דברים

  הַדְּבֹרִים (דברים א, מד)

הדבורים נזכרות בקשר לפרשת המעפילים, שניסו לעלות אל "ראש ההר", למרות אזהרתו של משה שדרכם לא תצלח (במדבר יד, מ-מה): "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד-חָרְמָה" (דברים א, מד).

הדבורים המופיעים בדימוי זה מתאימים לדבורת הדבש מהזן מסורי, המקומי, שידוע במזגו התוקפני, לעומת הזן האיטלקי השכיח כיום בענף הדבורים. רוב תצרוכת הדבש בתקופת המקרא הייתה מבוססת על רדיה מתוך נחילי בר ששכנו בנקיקי הסלעים (דברים לג, יג; תהילים פא, יז). ובסבך החורש והיער, כפי שמסופר על אבשלום: "וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (שמ"א יד כה-כו).

הדבורים הם יצורים חברתיים שמתקשרים בניהם באמצעות פרומנים. כאשר חשות הפועלות השומרות על הכוורת בסכנה או כאשר מנסים לגזול מהם את דבשן, הן מיד מתריעות לכל שאר הדבורים ויוצאות במתקפה, כדברי החזקוני:  "כאשר תעשינה הדברים-  אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה" (דברים א, מד). הדבורים סובבות את האויב ותוקפות ללא רחם ומקריבות את עצמן למען הכלל. בקצהו של עוקץ הדבורה ישנו נדן משונן בקוצים וכאשר הוא ננעץ וקודח בגוף החיה הנעקצת מוזרק ארס הדבורה. בעור אדם שרקמתו אלסטית, נתפס קצה העוקץ בתוכו וכאשר הדבורה מנסה להתנתק הדבר גורם לקריעת איבריה הפנימים ולמותה. כך מתאר זאת בעל ספר מקבים: "אם גם הדבורים עוצרות בעד המתקרב בעונת עשית חלות הדבש, וכמו בעקץ ברזל עוקצות הן את הקרבים אל כורתן, ועוצרות בהם במסירות נפש" (מקבים ד, יד יט, השוו רש"י לדברים א, מד). תגובת בהלה ותנועות חדות של הנתקף מהדבורים רק מעוררות ומגבירות את פעילותן. עקיצות הדבורים מהזן הסורי מאופיינות בכאב חזק, חד וצורב:  "סַבּוּנִי ִדְבוֹרִים  דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח י – יב).  עקיצות רבות של עדת דבורים עלולה להיות מסוכנת. חלק מהאוכלוסייה רגיש אף לארס של עקיצות בודדות ועלול לפתח תגובה אלרגית שיש בה סכנת חיים. 

 מדוע התורה משתמשת בדמוי של סכנת הדבורים לציון עונשם של ישראל ? נראה שיש כאן רמז לארץ ישראל – כ"ארץ זבת חלב ודבש".  בביטוי מקופלת משמעות כפולה: חיובית ושלילית בבחינת: "עַל הַדְּבַשׁ וְעַל הָעֹקֶץ". המסר הוא: אם עם ישראל אינו שומע בקול ה' הוא עשוי לחוות כאב ואבדון ואם הוא הולך בדרך ה' מובטחת לו ארץ עם תנובה חקלאית פורייה עם דבש (דברים ח, ח).   

פרשת שלח

 התכלת

 התכלת נזכרת במקרא כשם לצבע או לחוטים ופריטי לבוש הצבועים בו, לרוב ראשונה עם הארגמן ותולעת השני – בצבעים היוקרתיים ביותר בעולם העתיק (שמות כה, ד ועוד). הוא נזכר רבות בקשר למשכן וכליו במדבר (במדבר ד, ו-יב). למשל, המעיל  היה צבוע  "כליל תכלת" (שמות כח, לא). במישור הפרטי מצווים בני ישראל על הטלת תכלת בבגד: "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח). 

 במקרא אין מידע על מקור צבע התכלת וגונו. רק בספרות חז"ל מופיעים נתונים השופכים אור על  כך. לפי ההלכה: "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון. הביא שלא מן החלזון פסולה" (תוספתא, מנחות, ט, טז). זיוף צבע התכלת האמתי מן החילזון נעשה באמצעות צביעה בצמחים המכילים אינדיגוטין המעניק גוון כחול ונקרא בלשון חז"ל בשם "קלא-אילן". לא ניתן להבחין בעין בין הצבע מן החילזון לזה שהופק ממקור צמחי, ורק בדיקות מעבדה מאפשרות לעמוד על ההבדל ביניהם. לכן נאמר: "תכלת אין לה בדיקה, ואין נקנית אלא מן המומחה" (בבלי, מנחות, מב ע"ב).

  תיאור חילזון התכלת מופיע בברייתא (בבלי, מנחות, מד ע"א). ניתנו כמה הצעות לזיהוי הרכיכות הימיות, שמהם הפיקו את התכלת, כגון:  דיונון, חילזון היאנטינה, ארנבת הים ועוד. לדעתנו הזיהוי בעל הסבירות הגבוהה ביותר, הנו עם חלזונות אחדים מסוג ארגמון (Murex) וכנראה שקיים מוצא משותף לשני הצבעים: תכלת וארגמן ("פורפורה" ביוונית). שרידי חלזונות מנוקבים ליד בלוטת הצבע, נמצאו במצבעות עתיקות מתקופת הברזל ומהתקופה ההלניסטית-רומית ולצדם חרסים מוכתמים בצבע ארגמני שהופק מהם והוא עדיין עמיד בחלוף אלפי שנה. אריגים בגוון כחול הם נדירים יותר ונמצאו במדבר יהודה.

 התכלת מסמלת את מלכות השמים ועל הגוון המדויק שלו חלוקות הדעות, והן מבוססות בעיקר על המדרש הבא בגרסאותיו השונות: "דתניא, רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין? מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד" (חולין, פט ע"א)

 לפי הפרשנות המקובלת מדובר בגוון כחול בהיר. לפי הרמב"ם אפשר שמדובר בגוון כחול כהה  עד אפרפר. לפי גרסה של התלמוד הירושלמי, נאמר: ש"הים דומה לעשבים (או לאילנות), ועשבים דומין לרקיע…"  (ירושלמי, ברכות ג, ע"א). הדימוי לצמחים, מצביע על גוון ירוק, כפי שגם פירשו רש"י ואבן עזרא. לפי זה מובן המאמר הבא: "מאמתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר… בין תכלת לכרתי" (משנה, ברכות, א, ב) – הוא צמח שׁוּם כַּרְתִּי (Allium porrum). במסגרת מחקר היסטורי מקיף שערכנו, שכלל ניסיונות של הפקת צבע מאלפי חלזונות בחו"ל (שם הם נמכרים למאכל באופן חוקי) קיבלנו בתנאי חשיפה לקרני השמש  גוונים שונים: מהארגמון קהה-קוצים גוון כחול, מהארגמון חד-הקוצים גוון כחול-טורקיז, ומהארגמנית אדומת-הפה גוון ירקרק. מחקר התכלת טרם נשלם והוא צופן בתוכו עוד הפתעות.

 להרחבה: ז' עמר, ספר הארגמן, הוצאת מכון הר ברכה.

פרשת אמור

סירוס בעלי חיים לצורך פיטום 

התורה מונה רשימת המומים שבבקר ובצאן, הפוסלים לקרבן ובהם עיוורון, מחלות עור קשות ושברי עצמות. אולם בעוד שתחילת הרשימה מתייחסת למומים מולדים או לפציעות שאירעו  לבעלי החיים, הרי שבסוף הרשימה מוצאים מומים,  שנגרמו כנראה באופן יזום בידי האדם: "מעוך וכתות ונתוק וכרות" (ויקרא כב, כא-כד). ישנם פירושים אחדים למשמעות כל אחד מהמונחים הללו, אך מוסכם שמדובר בצורות שונות של פגיעה באברי הרבייה שלהם לצורך סירוסם, מבלי שהדבר יפגע בתפקודם הרגיל. יש כאן עדות קדומה לפעולה של סירוס בעלי חיים שנעשו במשק האדם לתועלתו, לצרכים שונים:    פיטום,  הגברת כוח העבודה וקבלת מזג כנוע יותר.  האיסור כולל קבלת בעלי חיים עם מום לקרבן גם מידי גוי (ויקרא כב, כה)  סירוס הצאן,  נעשה בעיקר לזכרים בעודם צעירים, שהרי רובם נשלח לשחיטה ורק מיעוטם שימש להרבעה, כפי שעולה ממנחת יעקב לעשו (בראשית לב, טו).

עדויות היסטוריות

ישנן עדויות היסטוריות וארכאולוגיות לסירוס בקר בעולם הקדום, כמו במצרים העתיקה. על פי ההלכה איסור הסירוס חל על כל בעלי החיים, הטהורים והטמאים. כך למשל: "שאלו את בן זומא: מהו לסרוסי כלבא? אמר להם: ובארצכם לא תעשו – כל שבארצכם לא תעשו"( בבלי, חגיגה יד ע"ב).  מכל מקום, אף שקיים איסור לבצע סירוס בין בארץ ישראל ובין בחו"ל,  ואין להשתמש בו לקורבן, הרי שבפועל מותר להשתמש בו לאכילה, כדין תוצר כלאים (בבלי, חולין קטו ע"א).  לכן נהגו לאכול בשר בעלי חיים מסורסים שנעשו על ידי הגויים, אבל אסור לבקש מהם לעשות זאת.

פרשנים אחדים סבורים ש"ברברים אבוסים", שעלו על שולחנו של שלמה המלך בכל יום (מל"א ה, ג) הם עופות מסורסים. ישנן עדויות רבות להיתר שפשט להשתמש בבשר בהמות  ובעיקר תרנגולים מסורסים, בתפוצות רבות בקהילות ישראל, למשל: באיטליה, פולין, באנגליה, תורכיה, עירק, ארץ ישראל.   

כיום סירוס תרנגולים בעולם  הוא מוגבל למקומות שמגדלים גזעים מסורתיים (בעלי גדילה איטית), בעיקר בארצות מתפתחות ובהיקף מסוים גם בצרפת ובצפון איטליה. בישראל הנוהג פסק החל ממחצית המאה העשרים כאשר החל להתפשט  הגידול של גזעי פיטום, כלומר, תרנגולות  שטופחו לגדילה מהירה ולתפוקת בשר גבוהה וכך הצורך לסירוס הפך למיותר. בשל האיסור ההלכתי אין מסרסים כיום בקר בישראל, אם כי מדי פעם מגיעים לארץ עגלים מסורסים מיבוא. גם חלק ניכר מהבקר המיובא מיבשת אמריקה עבר סירוס. בשנים האחרונות סוגיית סירוס בעלי חיים עלתה לדיון מחודש בעיקר בקשר לחיות מחמד; חתולים וכלבים, על  מנת לצמצמם את ריבויים.

להרחבה, ראו מאמרי ב"המעין",  225 (תשע"ח), עמ' 60 – 66.

 

פרשת קדושים

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם  (ויקרא יט, יט)

הרכבות בין מיני בעל חיים שונים שהיו במשק האדם הייתה תופעה ידועה בעולם העתיק. היא נאסרה מן התורה (ויקרא יט, יט), אך בדיעבד בני המכלוא מותרים בשימוש (משנה, כלאים ח, א). בתקופת המקרא הייתה הרכבת סוס בחמור השכיחה ביותר ותוצריה היה הפרד. לדעת פרשנים רבים, יש לייחס  גילוי או את המצאת הרכבה זו ל"עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (בראשית לו כד).

בתקופת המקרא הפרדים, כמו הסוסים, יובאו מחו"ל מאזור "תוגרמה"(כנראה תורכיה) ובבל (מל"א י, כה ; יחזקאל כז, יד; עזרא ב, סו), יתכן שהסיבה היא איסור כלאים והאפשרות ההלכתית להינות ממוצר שנעשה בידי נכרים.

המשנה מביאה דוגמאות להרכבות בעלי חיים שונים: "הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד, אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (כלאים א, ו) . חז"ל משקפים בכך את המציאות כפי שהכירוה וגם על סמך ידיעות שהגיעו לאוזנם, מקצתן מופיעות בחיבורי טבע וחקלאות יווניים ורומיים שנכתבו בתקופתם. דומה, שהם בחרו בדוגמאות נדירות אך אפשריות.

כידוע הפרדים הם כרגיל עקרים, אולם ידועים בהיסטוריה עשרות מקרים של פרדות  פוריות שהמליטו (הזכרים הם תמיד עקרים). ברוב המקרים מדובר בפרדה שהייתה בת מכלוא של חמור וסוסה. פרדות פוריות יכולות להזדווג עם סוס או חמור. יתרה מזאת, ישנן גם עדויות  ברורות מהעת החדשה על צאצאים פוריים מהכלאות אלה. מדובר במקרים נדירים, ולרוב מהכלאת פרדה וסוס נוצר ולד הדומה לסוס, ומהרכבת פרדה וחמור נוצר ולד הדומה לפרד. כאשר הצאצאים הם נקבות יש סיכוי מסוים שהם יהיו פוריים, וכך למעשה ניתן לייצור גזעים חדשים.

פעמים רבות התרחשו הכלאות טבעיות או יזומות בין בהמות הבית ובין חיות בר. דוגמה לכך היא הכלאה בין חמור לפרא (Equus hemionus) – הדומה במקצת לסוס. הפרא המקראי נקרא בלשון חז"ל בשם "ערוד" ואינו חמור הבר הנקרא כך בימינו (הכלאות בין חמור לחמור בר מותרות לכתחילה).  הפרא המקומי  נכחד באזורנו בשנות השלושים של המאה העשרים. הבדואים במדבריות ארץ ישראל ועבר הירדן נהגו בעבר ליצור בני מכלוא שהיו מבוקשים בקרב אנשים אמידים בשל נדירותם, מהירותם וכוחם. הכלאה מפורסמת אחרת היא בין עז ליעל, שיוצרת בני מכלוא בשם "יעז". ידידי ד"ר עוזי פז סיפר לי על תצפית נדירה של בן מכלוא של יעל וכבש. תופעה ידועה נוספת היא הכלאה בין כבש ועז (geep) ובאופן נדיר יש להם גם צאצאים פוריים.

הדוגמאות שמביאה המשנה בכלאים הן אפוא מציאותיות. בימינו השימוש בפרדות הולך ופוחת והסיכוי לקבלת צאצאים פוריים כמעט אפסי. גם העדר מפגש יום-יומי ובלתי אמצעי של האדם המודרני וחיות המשק שלו עם חיות בר מפחיתה את האפשרות לצפות כיום בתופעות טבע אלה.

להרחבה, ראו מאמרי,  לשוננו, עו (תשע"ד), עמ' 265 – 283.

פרשת מצורע

עץ ארז

 טקס טהרת המצורע כוללת לקיחת שתי ציפורים, עץ ארז, גיזת צמר הצבועה בתולעת שני ואזוב (ויקרא יד, ד-ז). בעוד האזוב ותולעת השני מסמלים את הקטנים והפחותים שביצורים נחשב הארז לגדול שבעצים. חז"ל הסבירו שחטא המצורע היא בשל הוצאת שם רע, גאווה והתנשאות: "הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת…  ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב (תנחומא, מצורע, ג).

על מנת להבין משל זה יש לעמוד על מקומו של הארז בעולם הקדום. הארז נזכר למעלה משבעים פעמים במקרא, יותר מכל עץ אחר ומאות פעמים בספרות ההלכה והאגדה. למעשה, יש להבחין בין "ארז הלבנון" (Cedrus libani) ובין "ארזים" (לרוב בלשון רבים), כשם קיבוצי לכלל עצי הסרק: "עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים" (תהלים קמח, ט).

ארז הלבנון גדל ברום 1500 – 1800 מטרים, הוא בעל גזע זקוף העשוי להגיע לגובה של כארבעים מטרים.  הארז הוא  משל  לגובה וחוזק: "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג: עמוס ב, ט )    ומסמל את המלוכה, את גאוות האדם וביטחונו בכוחו: "התמלוך כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב, טו). השימוש בארז בטקס המצורע בא ללמד שאין לאדם לבטוח בכוחו, בגאוותו וביהירותו והוא לבסוף ילקה, כשם שארז הרם והנישא יושפל (ישעיהו ב, יב-יג) ויכרת: "קוֹל ה' שׁבֵֹר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (תהלים כט, ה). טהרת המצורע היא בהשפלת עצמו באופן קיצוני באזוב וכתולעת השני עד שיגיע לדרך הישר.

עצת הארז מצטיינת באיכות גבוהה, בארומה נעימה ובעמידות לריקבון ולחרקים. בשל תכונות אלה הוא נחשב לעץ הבניה החשוב והיקר ביותר בעולם הקדום לקירוי מבנים ציבורים וממלכתיים.  עבור שליטי הממלכות הגדולות והחזקות היה זה אתגר להעפיל אל מרום הר הלבנון ולכרותיו את ארזיו, על מנת להמחיש בגאוה את כוחם ועוצמתם. כך עולה מדברי הרהב של מלך אשור:  "אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מל"ב יט, כג). מובן אפוא מדוע שלמה המלך ביקש ממלך צור שישלח לו קורות ארזים וברושים לבניית המקדש ולהדרו, שהועברו דרך הים בדוברות עד יפו ומשם לירושלים  (מל"א ה, כב-כד; דה"ב ב, טו). כך גם היה בימי בית שני (עזרא ג, ז).

שרידי קורות וחלקי עץ ארז נמצאו בהרבה אתרים ארכיאולוגים בארץ –ישראל . למשל, בלכיש מתקופת הברונזה, במקדש הפלישתי בתל קסילה ובארמון הורדוס במצדה.   ממצא מעניין נחשף בעת שנערך שיפוץ של גג מסגד אלאקצא. חלק מקורות העץ שהוחלפו נבדקו ותוארכו ובהם ארזי הלבנון שהקדום שבהם הוא מהמאה הרביעית לספירה ועץ ברוש מסוף בית ראשון.

 

פרשת תזריע

זיהוי הצרעת והשחין ביהדות

בפרשות תזריע מצורע מתוארת צרעת האדם, בתסמינים שאינם מתאימים לשום מחלה המוכרת לנו בימינו (נגעי עור שונים, פסוריאזיס ועוד). דברים אלה מתבררים גם מהלכות המצורע במסכת נגעים, שאין המדובר במחלה קוונציונלית  (משנה, נגעים ג, א-ב).  גם צרעת הבגדים והבתים היא משונה, עד כי הרמב"ם שהיה גם רופא, כתב בעניין הצרעת ש"אינו ממנהגו של אדם, אלא אות ופלא היה בישראל" (הלכות טומאת צרעת טז, י).

השם צרעת בימינו הוא כינוי למחלת ה"לפרה" (lepra; מחלת הנסן) שאינה מתאימה לתיאור המקראי. מדובר בפרשנות מוטעית בהשפעת תרגום השבעים ואִימוּצה בידי הנצרות.  היא פוגעת במערכת העצבים ההיקפית ובקרומים הריריים. בצורתה החריפה היא גורמת להתעבויות בעור, חוסר תחושה ועיוות בגפים. העדר טיפול הולם עלול להביא לנמק ושחיקת רקמות הגוף עד כי הקדמונים דימו זאת כביכול ל"נשירת איברים".

בלשון חז"ל המונח "שחין" הוא שם כללי למחלות, בעיקר נגעי עור ושם ספציפי למחלת הלפרה. אחד מהחולים המפורסמים ביותר היה נחום איש גמזו:  "אמרו עליו על נחום איש גם-זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים" (תענית כא ע"א) . בתוספתא מוזכר שבסמוך לערים היו תלוליות חול החשודות בטומאת מת משום ששם נהגו נשים לקבור את נפליהן "ומוכי שחין את איבריהן" (אהלות טז, א). מסורת תנאית מספרת שחולי לפרה נהגו לכרות את אבריהם המודלקים באופן יזום, על מנת שיוכלו להשתתף בקרבן פסח בטהרה: "שכך היו מוכי שחין שבירושלם עושין, הולך ערב פסחים אצל הרופא וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה ותוחבו בסירה ונמשך הימנו" (משנה, כריתות ג, ח).  הניתוח נעשה בשדה ונעיצת האיבר בקוץ של הסירה, נועד להבטיח, שהאיבר הנכרת שמוגדר כרקמה מתה לא יטמא, את הרופא והמטופל כאחד. הנקודה החשובה לענייננו, שמבחינה הלכתית חולי לפרה לא היה מנודה מבחינה דתית בשל מחלתו, כפי שיותר מאוחר היה מקובל בנצרות. מהחולה נמנע לבוא בקהל ישראל במקדש כאשר הוא במצב של חולי מתקדם, עם נמק סרוח, כנראה בשל סכנת הדבקה. הוא היה פטור מקרבן ראיה, לא משום פסול עקרוני, אלא רק משום הרתיעה של הקהל הסובב אותו: "מוכי שחין ופולפסין – אעפ"י שאינן ראויין לבוא עם כל ישראל ראויין הן לבוא בפני עצמן" (ירושלמי, חגיגה א, א).

חולה בלפרה לא הוגדר ביהדות כטמא – בחייו ובמותו.  במערת קבורה שבגיא בן הינום שבירושלים, שהייתה חלק מבית הקברות היהודי,  התגלתה העדות הפתולוגית הקדומה ביותר בארץ ישראל לחולה של לפרה (מאה ראשונה לסה"נ).  לאור זאת, מוכח שהמינוח העברי המודרני למחלת הלפרה עם ה"צרעת" הוא מוטעה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית.

להרחבה, ראו מאמרי, אסיא, עה-עו (תשס"ה), עמ' 65 – 69.