פרשת ראה

 להשיב את יחמור–הבובל לארץ ישראל

התורה מונה את עשרת בעלי החיים הטהורים לפי סדר שכיחותם וחשיבותם לאדם; שלוש בהמות מבויתות ושבע חיות בר, אחד מהם הוא היחמור  (ויקרא יד ד – ה).  כיום מכונה בשם "יחמור" מין אייל  (Dama mesopotamica) והזיהוי המודרני  מבוסס על השתמרות שמו בערבית 'יחמור'  בניב המקומי של תושבים מהאזור שבין עירק לאירן.

אולם לדעתנו, מין זה נכלל במיני ה"איל" שברשימה, בעוד שיש לזהות את היחמור המקראי בהתאם למסורות הזיהוי הקדומות ביותר עם אנטילופת הבובל  (Alcelaphus buselaphus). תרגום שמו המדעי (מיוונית): 'בקר-איל'. באנגלית: hartebeest.    כך  מובא בתרגום השבעים והוולגאטה.   אורך גופה של האנטילופה הוא כשני מטרים, לשני הזוויגים קרניים עבות וקצרות דמויות נבל (40 ס"מ). הבובל גבוה יותר בכתפיו מאשר באחוריו, ראשו ארוך וצר. הוא חיה בעדרים, שוכן ערבה, וכיום היא נפוץ במישורי הסוואנה שבדרום אפריקה. ייתכן שמקור השם 'יחמור' בצבע פרוותו, חום-אדמדם, בדומה ללשון הערבית (בשורש 'חמר').  כמו כן, אפשר ששם זה נובע מכיוון שלראשו מראה ראש של חמור. בדומה לכך שמו של הבובל בערבית: "בקר וחש" כלומר בקר-בר או "בקר – חמור הבר".

 הבובל חי בארץ ישראל בתקופת המקרא, כפי שעולה מהממצא הארכיאוזואולוגי. עד כה נמצאו שרידיו מתקופה זו באתרים אחדים מתקופת הברונזה המאוחרת והברזל, למשל בלכיש ובתל שריעה. הוא מופיע  גם בציורי קיר קדומים שנמצאו במזרח סיני, ואין ספק שיונקים אלה ואחרים מייצגים תבנית נוף מדברית, שעמדה לפני המאיירים.  

לפי המקורות המאוחרים, בית גידולו של בעל חיים זה היה גם לאורך הערבה ובקעת הירדן. ר' אישתורי הפרחי, שישב בבית שאן בראשית המאה ה-14, מתארו בדייקנות מפליאה:  "והוא שיש לו קרנים וטלפים סימני טהרה ומצחו צר וגופו דק וגבוה מהשור וקרנותיו ישרים ועולים והוא אדום, ומהם ראיתי פה בית שאן הולך לתשורה". למעשה הבובל התקיים באזורנו עד למחצית השניה של מאה התשע-עשרה, כפי שציינו זאת חוקרי טבע חשובים כטריסטראם וישראל אהרני. כתוצאה של ציד בלתי מבוקר הוא נכחד מאזורנו וכיום נמצאים ממנו כמה תתי-מין בארצות אפריקה.

   בפרויקט ההשבה לטבע של חיות הבר לארץ ישראל שנערך על ידי רשות שמורות הטבע בניצוחו של אברהם יפה החל מסוף שנות הששים של המאה העשרים, הובאו מארצות שונות, יענים, פראים, איל הכרמל ועוד. אולם במסגרת זו נגרע בטעות מקומו של הבובל  .  לאור הנתונים החדשים שאספתי פניתי לרשות שמורות הטבע והגנים על מנת לבחון את האפשרות לייבאו, לפחות לחי בר בערבה.  לצערי פנייתי לא נשאה פירות והיא נדחתה משיקולים שונים, בחלקם באצטלה אקולוגית-מדעית. למשל, חוסר מקום בשטחים פתוחים לעוד פרסתן חדש בטבע ושאין להתייחס לחי-בר כאל גן חיות.

 הגשמת חזרתו של עם ישראל לארצו אינה שלמה כל עוד נופי שורשיו וערש תרבותו והווייתו חסרים. פרויקט השבת הבובל יוכל להצטרף לרשימה של צמחים ובעלי חיים ששכנו בנופיה הקדומים של הארץ, נעלמו והושבו, כמו שיבת התמר, האפרסמון והאייל למינהו.  

להרחבה: ז' עמר, "להשיב את אנטילופת הבובל לארץ ישראל", אריאל, 197 – 198 (תשע"א), עמ' 205 – 208.