עץ ארז

 טקס טהרת המצורע כוללת לקיחת שתי ציפורים, עץ ארז, גיזת צמר הצבועה בתולעת שני ואזוב (ויקרא יד, ד-ז). בעוד האזוב ותולעת השני מסמלים את הקטנים והפחותים שביצורים נחשב הארז לגדול שבעצים. חז"ל הסבירו שחטא המצורע היא בשל הוצאת שם רע, גאווה והתנשאות: "הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז, באתה עליו את הצרעת…  ובאזוב, אין באילנות [נמוך] כאזוב, לפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב (תנחומא, מצורע, ג).

על מנת להבין משל זה יש לעמוד על מקומו של הארז בעולם הקדום. הארז נזכר למעלה משבעים פעמים במקרא, יותר מכל עץ אחר ומאות פעמים בספרות ההלכה והאגדה. למעשה, יש להבחין בין "ארז הלבנון" (Cedrus libani) ובין "ארזים" (לרוב בלשון רבים), כשם קיבוצי לכלל עצי הסרק: "עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים" (תהלים קמח, ט).

ארז הלבנון גדל ברום 1500 – 1800 מטרים, הוא בעל גזע זקוף העשוי להגיע לגובה של כארבעים מטרים.  הארז הוא  משל  לגובה וחוזק: "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג: עמוס ב, ט )    ומסמל את המלוכה, את גאוות האדם וביטחונו בכוחו: "התמלוך כי אתה מתחרה בארז" (ירמיהו כב, טו). השימוש בארז בטקס המצורע בא ללמד שאין לאדם לבטוח בכוחו, בגאוותו וביהירותו והוא לבסוף ילקה, כשם שארז הרם והנישא יושפל (ישעיהו ב, יב-יג) ויכרת: "קוֹל ה' שׁבֵֹר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (תהלים כט, ה). טהרת המצורע היא בהשפלת עצמו באופן קיצוני באזוב וכתולעת השני עד שיגיע לדרך הישר.

עצת הארז מצטיינת באיכות גבוהה, בארומה נעימה ובעמידות לריקבון ולחרקים. בשל תכונות אלה הוא נחשב לעץ הבניה החשוב והיקר ביותר בעולם הקדום לקירוי מבנים ציבורים וממלכתיים.  עבור שליטי הממלכות הגדולות והחזקות היה זה אתגר להעפיל אל מרום הר הלבנון ולכרותיו את ארזיו, על מנת להמחיש בגאוה את כוחם ועוצמתם. כך עולה מדברי הרהב של מלך אשור:  "אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו" (מל"ב יט, כג). מובן אפוא מדוע שלמה המלך ביקש ממלך צור שישלח לו קורות ארזים וברושים לבניית המקדש ולהדרו, שהועברו דרך הים בדוברות עד יפו ומשם לירושלים  (מל"א ה, כב-כד; דה"ב ב, טו). כך גם היה בימי בית שני (עזרא ג, ז).

שרידי קורות וחלקי עץ ארז נמצאו בהרבה אתרים ארכיאולוגים בארץ –ישראל . למשל, בלכיש מתקופת הברונזה, במקדש הפלישתי בתל קסילה ובארמון הורדוס במצדה.   ממצא מעניין נחשף בעת שנערך שיפוץ של גג מסגד אלאקצא. חלק מקורות העץ שהוחלפו נבדקו ותוארכו ובהם ארזי הלבנון שהקדום שבהם הוא מהמאה הרביעית לספירה ועץ ברוש מסוף בית ראשון.

עצי המערכה

לצורך שריפת הקרבנות שעל המזבח נדרשו חומרי הסקה איכותיים. חומר הבעירה המשובח והיקר ביותר בתקופת המקרא היה עץ. לשם כך כרתו ענפי עצים מתאימים, לעיתים ממרחק רב, כפי שמסופר על אברהם אבינו: "ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים" (בראשית כב, ג). מלאכתם של "חוטבי עצים" היתה חיונית וקשה כשל שואבי המים ועסקו בהם  דלת העם (יהושע ט, כא-כג). המקור העיקרי לעץ היו אזורי החורש והיער (דברים יט, ה) ועם התמעטותם בנוף הארץ ישראלי,   זמינותה של עצה טובה (ששימשה לבניה ולהסקה במגזר הפרטי) היה קשה ומחירה היה יקר (איכה ה, ד). מצב זה היה  בכל תקופותיה של ארץ ישראל. למשל, ר' עובדיה מברטנורא כותב בשלהי התקופה הממלוכית, בעת שהותו בירושלים: "והעצים בעיר הזאת יקרים מאד ובחנויות נמכרים במשקל".

על מזבח העולה שבבית המקדש הכינו בכל יום ערימות של עצים המכונות מערכות, וביום הכפורים הוסיפו עוד מערכה אחת.  המערכה "גדולה" שימשה לצורך הקרבת קרבן תמיד ואמורי שאר הקרבנות, ובסמוך לה מערכה קטנה יותר, שממנה נטלו גחלים להקטרת קטורת הסמים במזבח הזהב. עצי המערכה שמשו גם להדלקת אש התמיד: "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה"  (ויקרא ו ה-ו; משנה יומא ד, ו).

המשנה דנה במיני עצים הראויים לעלות על המזבח (משנה, תמיד ב ג): "כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, אבל באלו רגילין: במרביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן".  בניסוי שערכנו נמצא ששילוב של עצי אורן, אגוז מלך ותאנה עשוי להפיק בעירת חום גבוהה וממושכת, כך שקרבן העולה יכול להישרף כליל לדשן תוך יום.

בבדיקת איכותם עסקו כוהנים שישבו ב"לשכת העצים" ופסלו את אלה שנמצאו מתולעים (משנה, מידות ב, ה).  "על העצים" היה ממונה מיוחד,  שהיה כנראה אחראי על תהליך הבדיקה שיהיו מספיק יבשים ועל האחסון (תוספתא, שקלים ב, יד).

בתחילה נעשתה האספקה על ידי אנשים פרטיים או משפחות שהתנדבו להביא "קרבן העצים" (נחמיה י לה; יג לא; משנה, תענית ד, ה). בשלהי בית שני נכללו גם עצי המערכה בין הדברים שמומנו בכספי הציבור (בבלי, מנחות כב ע"א).  אבל בשל מחסור בעצים ובעלות הכלכלית נתרמו עצים גם מהציבור. כך למשל, מובא שהכמות המינימלית שיכלו להביא יחידים הם "שני גזירין" (משנה, מנחות יג, ג). כמות העצים שנרשה היתה עצומה. לפי חישובים שונים הכמות המינימלית שנדרשה לקרבנות הציבור נאמדת בכ- 1000 קוב עץ לשנה, שהוא בין 1- 5 אחוז מכלל הכמות שנדרשה עבור קרבנות היחיד שהוקרבו במקדש

להרחבה: ראו ז' עמר, "ההיבט  הכלכלי של קרבנות הציבור במקדש", מעלין בקודש, כב (תשע"א), עמ' 85 – 125.