התכלת

 התכלת נזכרת במקרא כשם לצבע או לחוטים ופריטי לבוש הצבועים בו, לרוב ראשונה עם הארגמן ותולעת השני – בצבעים היוקרתיים ביותר בעולם העתיק (שמות כה, ד ועוד). הוא נזכר רבות בקשר למשכן וכליו במדבר (במדבר ד, ו-יב). למשל, המעיל  היה צבוע  "כליל תכלת" (שמות כח, לא). במישור הפרטי מצווים בני ישראל על הטלת תכלת בבגד: "ונתנו על ציצִת הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח). 

 במקרא אין מידע על מקור צבע התכלת וגונו. רק בספרות חז"ל מופיעים נתונים השופכים אור על  כך. לפי ההלכה: "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון. הביא שלא מן החלזון פסולה" (תוספתא, מנחות, ט, טז). זיוף צבע התכלת האמתי מן החילזון נעשה באמצעות צביעה בצמחים המכילים אינדיגוטין המעניק גוון כחול ונקרא בלשון חז"ל בשם "קלא-אילן". לא ניתן להבחין בעין בין הצבע מן החילזון לזה שהופק ממקור צמחי, ורק בדיקות מעבדה מאפשרות לעמוד על ההבדל ביניהם. לכן נאמר: "תכלת אין לה בדיקה, ואין נקנית אלא מן המומחה" (בבלי, מנחות, מב ע"ב).

  תיאור חילזון התכלת מופיע בברייתא (בבלי, מנחות, מד ע"א). ניתנו כמה הצעות לזיהוי הרכיכות הימיות, שמהם הפיקו את התכלת, כגון:  דיונון, חילזון היאנטינה, ארנבת הים ועוד. לדעתנו הזיהוי בעל הסבירות הגבוהה ביותר, הנו עם חלזונות אחדים מסוג ארגמון (Murex) וכנראה שקיים מוצא משותף לשני הצבעים: תכלת וארגמן ("פורפורה" ביוונית). שרידי חלזונות מנוקבים ליד בלוטת הצבע, נמצאו במצבעות עתיקות מתקופת הברזל ומהתקופה ההלניסטית-רומית ולצדם חרסים מוכתמים בצבע ארגמני שהופק מהם והוא עדיין עמיד בחלוף אלפי שנה. אריגים בגוון כחול הם נדירים יותר ונמצאו במדבר יהודה.

 התכלת מסמלת את מלכות השמים ועל הגוון המדויק שלו חלוקות הדעות, והן מבוססות בעיקר על המדרש הבא בגרסאותיו השונות: "דתניא, רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין? מפני שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד" (חולין, פט ע"א)

 לפי הפרשנות המקובלת מדובר בגוון כחול בהיר. לפי הרמב"ם אפשר שמדובר בגוון כחול כהה  עד אפרפר. לפי גרסה של התלמוד הירושלמי, נאמר: ש"הים דומה לעשבים (או לאילנות), ועשבים דומין לרקיע…"  (ירושלמי, ברכות ג, ע"א). הדימוי לצמחים, מצביע על גוון ירוק, כפי שגם פירשו רש"י ואבן עזרא. לפי זה מובן המאמר הבא: "מאמתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר… בין תכלת לכרתי" (משנה, ברכות, א, ב) – הוא צמח שׁוּם כַּרְתִּי (Allium porrum). במסגרת מחקר היסטורי מקיף שערכנו, שכלל ניסיונות של הפקת צבע מאלפי חלזונות בחו"ל (שם הם נמכרים למאכל באופן חוקי) קיבלנו בתנאי חשיפה לקרני השמש  גוונים שונים: מהארגמון קהה-קוצים גוון כחול, מהארגמון חד-הקוצים גוון כחול-טורקיז, ומהארגמנית אדומת-הפה גוון ירקרק. מחקר התכלת טרם נשלם והוא צופן בתוכו עוד הפתעות.

 להרחבה: ז' עמר, ספר הארגמן, הוצאת מכון הר ברכה.

מהו גוון הארגמן?

המונח העברי "אַרְגָּמָן" נזכר 38 פעמים במקרא; נוסף על כך, מופיע בשם "אַרְגְּוָן" (דברי הימים ב, ב, ו), ובשם  הארמי "אַרְגְּוָנָא"  (דניאל ה, ז, טז, כט). הוא מופיע כסממן צביעה או כגיזות צמר ופריטים הצבועים בו, יחד עם פריטים הצבועים  בצבענים היוקרתיים של העולם הקדום: "תכלת" ו"תולעת השני". גוונים אלה מופיעים כתשליב באריגת פריטים שונים הקשורים לכלי הקודש במשכן  (שמות כה, ד; לה, ו), כגון: היריעות,  הפרוכת , מסך (וילון) שער החצר, האפוד והחושן ובגדי השרד של הכוהנים. את מזבח העולה במשכן כיסו ב"בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (במדבר ד, יג).

הארגמן  מופיע גם בלבוש החולין של בני המעמד הגבוה, למשל בתיאור לבושה של "אֵשֶׁת חַיִל" (משלי לא, כב). הוא נחשב כסממן מלכותי ופעמים מופיע עם הזהב. על המלך שלמה נאמר שמצעו היה עשוי זהב ומקום מושבו ארגמן: "רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" (שיר השירים ג, י).   מרדכי יצא בלבוש מלכות הכולל "תַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (אסתר ח, טו).  

גוון הארגמן: ניתוח המקורות העבריים מראה שהגוון הוגדר כ"אדום". אולם ברור שאין הוא יכול להיות זהה ל"תולעת השני" שהייתה בגוון הקרוב לכתום, אלא כדברי רמב"ן "אדום יותר" (לבמדבר ד, ז). לפי המדרשים צבעו היה אדום כשל יין או של דם וכך עולה מהפרשנות הערבית-יהודית למילה ארג'ואן, במשמעות של אדום עמוק, כשל דם קרוש כהה. כל התיאורים הללו מראים ממדובר בגווני אדום-סגול, במיוחד לצבע בורדו.

גוון הארגמן קשור כמובן גם לזיהויו. בתרגומים היוונים לתורה, השבעים ועקילס מתורגם הארגמן ל"פורפורה". בשם זה מתוארים בספרות הטבע היוונית-רומית חלזונות מהסוג Murex, שמהם הפיקו צבע בגוון אדמדם וסגול, ובתנאי הפקה שונים ניתן לקבל גווני כחול היא ה"תכלת".

הרמב"ם בפירושו למשנה (כלאים ט, א) כתב שמדובר ב"ארג'ואן" צבע אדום-בורדו המופק מכנימת הלכה שיובאה מהודו ואילו במשנה תורה פסק באופן כללי שמדובר בצמר הצבוע אדום (כלי המקדש ח, יג).

מהו הארגמן המחייב מבחינה הלכתית ?

הדיון בסוגיה זו  עשוי להיות מנותק מבחינת זיהוי הארגמן ההיסטורי בתקופת הבית הראשון והשני ואינו מחייב לעתיד לבוא. יש להדגיש, שחז"ל והראשונים לא עסקו בזיהוי הארגמן, כנראה משום שאין לדבר משמעות הלכתית. בניגוד להפקת התכלת לשם מצווה, שצריכה להיות מן החילזון (תוספתא, מנחות, ט, טז), אין כל התנייה כזו לגבי הארגמן. אמנם נראה מהירושלמי שמקורו היה מן החי (כלאים ט, א לב ע"א), אך זה רק מציין את מהותו של הארגמן באותה תקופה, כנראה חלזון הפורפרה שההפקה ממנו פסקה בימי הגאונים.  

מהרמב"ם ניתן להסיק שהארגמן  (ארג'ואן)  מתייחס לגוון מסוים של אדום שיכול היה להתקבל מסממנים שונים  והלכה שהייתה מצויה בימיו היא דוגמה ספציפית ומשובחת לקבלת גוון זה. דומה אפוא שזיהוי הארגמן ה'מקורי' אינו מעכב, וההשלכה ההלכתית היא שכול אפשרויות הזיהוי עשויות להיות כשרות. במילים אחרות, נראה שבארגמן ההלכה הקפידה במראית צבעו ולא במקורו, ועל כן ניתן היה להפיק צבע זה מכל סממן איכותי, ובימינו אולי אף מחומר סינתטי. הבחירה בחומרים יקרים היא בבחינת הידור מצווה שראוי להעניק לכלי המקדש.

להרחבה ראו בספרי "הארגמן", בהוצאת מכון הר ברכה.