נזיר: מילון לאיסור הגפן ותוצריה

   מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל  (במדבר ו, ג-ד).

הנזיר נאסר באכילת פרי הגפן ושתיית היין בכל המופעים והתוצרים שלהם. ברור שהכוונה לכל תוצרי הגפן, כולל פסולת הפרי, חוץ מהחלקים שאינם מוגדרים כפרי ואינם משתתפים בשום שלב בתהליך ייצור היין והם: העלים, ניצני הגבעולים הצעירים (לולבים), מי הגפנים הניגרים לאחר הגיזום והפרחים הנקראים סמדר (בבלי, נזיר לד ע"ב; רמב"ם, הלכות נזירות ה, ב). לדעת הרמב"ם איסור ה"שכר" לנזיר בתורה מתיחס רק לתוצר הגפן ולא משכר המיוצר מפירות אחרים, כמו תמרים ותאנים (הלכות נזירות ה, א).

התורה מפרטת את כל חלקי הפרי והתוצרים האסורים לנזיר, בהתאם לשימושים והמונחים שהיו מקובלים בתקופה הקדומה. להלן, נעמוד על ביאור כמה ממונחים אלה.

• יין ושכר – שני תוצרים הנזכרים במקרא תדיר בכפיפה אחת (למשל, שופטים יג, ד; ישעיהו ה, כב; משלי לא, ו). על רקע זה ראוי לציון אוסטרקון עתיק שנמצא באשקלון (סוף המאה הששית לפנה"ס) ועליו מופיעים שני השמות: "יין אד(ו)ם" ו"שכר". לפי תרגום אונקלוס ורש"י  ה"יין" הוא יין חדש, שם כולל לעסיס הענבים משלב סחיטת הפירות ועד לשלבים השונים של התסיסה וליין צעיר בן שנתו. לעומת זאת,  ה"שכר" הוא יין ישן (עתיק) מעל לשנה. בתנאים שהיו רווחים בעולם הקדום, כרגיל, לא ניתן היה לשמר יין לתקופה ממושכת. מזון ויין שנשמר שלוש שנים (ישן נושן) היה נדיר ונחשב לברכה (ויקרא כו, י;  משנה, בבא בתרא ו ג). קיים הבדל בין יין צעיר (יין מגתו) שעבר תסיסה ראשונה ובין היין שעבר תסיסה מלולאקטית והוא יותר יציב ומעודן בטעמו. רש"י שהיה בקי במלאכת ייצור היין בצרפת כתב:  "שהיין משכר כשהוא ישן" (במדבר ו, ג).

אולם בדברי התנאים אנו מוצאים עוד שני הסברים למונחים אלה. לדעת חכמים מדובר בשמות נרדפים ואילו לפי רבי אלעזר הקפר התורה מבחינה בין יין מזוג (יין) ליין חי (שכר) – שהוא משכר יותר ומכאן שמו:  "מיין ושכר יזיר – והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין? אלא שתי לשונות דברה תורה. ר' אלעזר הקפר אומר: יין זה מזוג, שכר זה חי" (ספרי, במדבר כג).

• חומץ יין וחומץ שכר – אחת הבעיות הקשות שבהם התמודדו הקדמונים בעבר הוא שימור היין לאורך זמן והחשש מקלקולו והפיכתו לחומץ. תהליך החמצת היין נובע כתוצאה מפעילות של חיידקים ופטריות חומץ בנוכחות סביבת חמצן זמין, שהופכים את האלכוהול לחומצה אצטית.  מדובר בתופעה שכיחה שעלולה לקרות, כאשר היין  נחשף לאוויר, למשל כאשר הקנקן לא נסגר בצורה הרמטית או כאשר קנקן היין נפתח ולאחר מכן לא נשמר בתנאים הולמים כמו קירור. מכל מקום, לחומץ גם היו שימושים רבים, בעיקר לתיבול המזון, כמובא במגילת רות: "וטבלת פתך בחומץ" (ב, יד).

אשר להבדל בין חומץ-יין לחומץ-שכר, הדבר תלוי בהבדלי הפרשנות למונחים יין ושכר שנזכרו לעיל.  יין ישן או יין חי שהחמיץ הוא חזק וחריף בטעמו מיין צעיר או מזוג שהחמיץ. בהקשר לזה נזכיר את "חומץ סתוניות" שהוא כנראה חומץ הנעשה מהענבים אפילות, שנותרו על העץ בחורף (פהמ"ש לרמב"ם, תרומות יא, ב).

• משרת ענבים – מונח זה עשוי להתפרש בכמה דרכים:

1) חומר כלשהוא ספוג בעסיס או ביין לאחר שהושרה בהם ולאחר מכן מוצה ממנו. דוגמה אחת מובאת במשנה לגבי איסור שיעור שתיית רביעית יין: "רבי עקיבא אומר: אפלו שרה פתו ביין" (נזיר ו, א). דוגמה אחרת הוא "חרס אדריאני" (נ"א: הדרייני), שהיה ספוג ביין (משנה, עבודה זרה ב, ג).

2) מים שהושרו בהם ענבים או צימוקים וניכר בהם טעמם (בבלי, נזיר לז ע"א). בשיטה זו נהגו בני תימן להכין מיץ צימוקים ולצאת ידי חובת קידוש, כמובא אצל הרמב"ם (הלכות שבת, כט, יז).

3) מיץ ענבים. נציין שהוא נקרא לרוב במקרא בשם "עסיס" (יואל א, ה). לעומת זאת השם "תרוש" במשמעות זאת היא מאוחרת ובלשון המקרא הוא שם נרדף ליין, כשם ש"יצהר" הוא שם נרדף לשמן-זית (דברים יא יד).

• ענבים לחים ויבשים – כרגיל,  מדובר הפירות הלחים הבשלים, אך גם במצב בוסר (בלשון חז"ל "גוהרקי" (נזיר לד ע"ב). מסתבר שבעבר נהגו להשתמש בענבי בוסר (בערבית: חצ'רם) להחמצת פירות, לרפואה ועוד (ראו ספרי, גידולי ארץ ישראל בימה"ב, עמ' 108, הערה 119). אשר לענבים יבשים, הכוונה היא ל"צימוקים", אם כי מונח זה במקרא אינו שכיח, בסה"כ  4 פעמים, הרוב בספר שמואל (שמ"א כה, יח; ל, יב; ש"ב טז, א; דה"א יב, מא).
• חרצנים וזגים –  כבר במשנה היו חילוקי דעות לביאור מונחי אלו: "אלו הן חרצנים ואלו הן זגים ? החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים – דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: שלא תטעה כזוג של בהמה, החיצון זוג והפנימי ענבל" (נזיר ו, ב). הרוב המוחלט של הפרשנים סבורים כדעת ר' יוסי, שהחרצנים הם גלעיני הפירות ואילו הזגים הם הקליפות של הפרי. בכל מקרה, מדובר בפסולת הנותרת מהפרי לאחר דריכת הענבים ומיצוי העסיס. בתהליך ייצור היין הקדום, התסיסה הראשונה נעשתה עם הזגים. לעיתים, לאחר סינון, הזגים שנותרו עברו סחיטה למיצוי נוסף או שהוסיפו עליהם מים לשם התססה נוספת לקבלת יין באיכות נמוכה יותר, הנקרא "תמד" (משנה, ערלה א, ח).

גפן ויין סמל ההשתעבדות

מדוע נבחרה הגפן ומוצריה לשמש כסמל לפרישות הנזיר ? הנזיר הוא אדם שבחר להתנתק מהחיים הארציים ותאוות  העולם, שיאפשרו לו לחיות חיי רוח ולעבוד את ה' ללא הכבלים החומריים. הגפן והיין הם סמל לשעבוד ולהתמכרות האדם. הגפן הוא הגידול החקלאי שמסמל את ההתקשרות העמוקה ביותר של האדם לקרקע; מדובר בגידול תובעני הדורש טיפול והתעסקות מרובה כמעט כל השנה. בימי קדם הוא סימל את יושבי הקבע לעומת הנוודים, עד אשר היו חברות נוודיות שלא שתו יין כאידיולוגיה, משם שהדבר סימל את ההשתעבדות לאדמה (ירמיהו לה, ו-ז). התוצר העיקרי של הגפן הוא היין, שפעמים הביא את האדם לידי השתעבדות והתמכרות שנזקיה הגופניים והמוסריים הם שלילים והרסניים (למשל, ישעיהו כח, ז; משלי כ, א). כך, למשל, מסופר על  נוח לאחר שנטע את הכרם הראשון: "וישת מן היין וישכר ויתגל" (ט, כא).

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ

 הפסוקים הבאים באים לתאר את עונשם של הגויים הנמשכים לאלילי שוא וסופם כרשעת סדום ועמורה. כל הרכיבים בפסוק הללו מתייחסים לענף הגפן ולתוצריו: לעץ, לאשכולות, לפירות הבודדים (ענבים) וליין המופק מהם. גם המילה "שדמה" פרושה "כרם-גפן". כך עולה גם מהפסוק: "כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה" (ישעיהו טז, ח). התיאורים מכוונים לקללה שבה ה' המטיר על אזור סדום ועמורה  שהיה לפנים מקום פורה (יג, י) גפרית ואש עד שנהפכה כל הארץ "וצמח האדמה" (בראשית יט, כד-כה). האדמה הרוויה בגפרית ומלח לא תצמיח דבר מועיל (דברים כט, כב) וכך באופן מליצי הענבים המתוקים והמזינים נהפכו למרים ורעילים והיין לשיקוי ארס הנחשים הקטלני.

אף שאנו סבורים שהפסוקים מתייחסים לגפן היין, נזכיר שיש חוקרים שזיהו את "גפן סדום" צמחי רעל המזכירים בצורתם את הגפן ופירותיה, כמו "גפן שדה" (מל"ב ד, לט) המזוהה עם אבטיח הפקועה  (Citrullus colocynthis) או סולנום השחור (Solanum nigrum) הנקרא בערבית "ענב השועל" או "ענב הנחש".

זיהוי אחר קשור לצמח פתילת המדבר הגדולה (Calotropis procera) או בשמו העממי "תפוח סדום". דומה שמדובר בזיהוי קדום ביותר שמובא כבר על ידי יוסף בן-מתתיהו: "וסמוכה לים-המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבורכה במגד אדמתה ובכל טוב עריה ועתה היא כלה ארץ שרפה…וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלפתו דומה לצבע פרי-מאכל, אולם בהתלשו בכף הוא כלה כעשן כאבק. המראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם על-דבר ארץ סדום" (יוסף מלחמת היהודים ד, ח, ד). במשך מאות בשנים רבים מהצליינים שתרו את אזור ים המלח מציינים בעקבות תיאור זה כיצד הם קטפו את הפרי הירוק שתוכו ריק וכיצד פרץ מתוכו עשן ואפר. הכוונה היא לענן של ציצות השערות הלבנות של הזרעים הנמצאים בפרי הצמח הרעיל, המופצים באמצעות הרוח. ראוי לציין שמסיבים אלה החלקים כמשי התקינו בגדים יוקרתיים בעת העתיקה ולדעת רב סעדיה גאון הם בגדי ה"בוץ" שמהם התקינו את בגדי הכהן הגדול. בימינו יש שזיהו את הצמח עם "פתילת המדבר" הנזכר במסכת שבת (ב, ב).