האם החסידה כשרה ?

האם החסידה כשרה ?

לכאורה השאלה המובאת בכותרת היא מוזרה; החסידה הרי נזכרת במפורש בתורה ברשימת  העופות הטמאים (ויקרא יא יט; דברים יד יח). אולם מסתבר שבימי הביניים התגלע פולמוס הלכתי לגבי כשרותה.  לכן צריך לשאול לאיזה חסידה מתכוונים ולמעשה, מהו זיהוי החסידה המקראית.

החסידה נזכרה שש פעמים במקרא. היא מתוארת כסמל לתעופה וניכרה באברותיה: "אם אברה חסידה ונצה" (איוב לט יג). העוף מתואר כבעל מוטת כנפים מרשימה שבעזרתה הוא מסוגל לדאות בעזרת זרמי האויר: "ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפים ככנפי החסידה" (זכריה ה ט). צבע נוצותיה כדמות נוצות זכר היען בצבע הלבן ושחור (איוב לט יג).  מדובר בעוף נודד החולף מעל ארץ-ישראל במועדים קבועים, בסתו – לאפריקה ובאביב – בחזרה לאירופה: "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה" (ירמיהו ח ז).  עוף זה מקנן לעיתים על עצי ברוש (תהילים קד יז).

מסתבר שכבר בתרגומים הקדומים לא הייתה  תמימות דעים לגבי זיהוי החסידה ולעיתים קיים חוסר עקיבות פרשנית אף באותו מקור. למשל, תרגום השבעים תרגם בארבעה אופנים שונים את ה'חסידה' שבמקרא עם העופות, כפי שהם מוכרים בשמם המודרני: אנפה, שקנאי, דוכיפת וחסידה. בדומה לכך בתרגום הוולגאטה. לעומת זאת בתרגומים הארמיים מסורת הזיהוי עקבית: "חוריתא" או "דייתא חוורתא" (דיה לבנה). מסורת זו מצאה את ביטויה גם בתלמוד: "אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה ? שעושה חסידות עם חברותיה" (חולין סג ע"א). לסיכום עד כאן, מניתוח פסוקי המקרא עולה שה'חסידה' היא עוף טמא, ידוע בנדידתו, מצטיין במעופו המרשים ולעיתים הוא נוהג לקנן על עצים. ממקורות חז"ל ניתן ללמוד שמדובר בעוף בעל נוצות לבנות.

בימי הביניים רווחו בקרב היהודים שתי פרשנויות עיקריות. הראשונה רווחה בספרות התרגום והפרשנות שהיתה בארצות האסלאם והיא מיוצגת על ידי רב סעדיה גאון  (942-882). רס"ג זיהה את החסידה עם ה"צקר", כינוי לעופות דורסים, אשר שימשו בימי קדם בספורט הבזיארות.  עיקר ממשפחת הבזיים; כיום נתייחד השם רק למין מסוים – בז הציידים

 (Falco cherrug) פירוש זה מתאים עשוי להתאים לפסוקי המקרא, המתארים עופות דורסים נודדים המצטיינים בדאייתם. הפרשנות השנייה מאפיינת את הפרשנות באשכנז ופרובנס והיא מיוצגת על ידי רש"י לויקרא: "חסידה – זו דיה לבנה – ציגוניה" (Ciconia), כלומר הוא מתכוון לעוף המכונה בימינו חסידה. זיהוי זה אמצו רוב החוקרים בעת החדשה ובעקבותם מחדשי הלשון העברית.

הפולמוס על כשרות החסידה

בנוסף לרש"י המקור הבא אשר מתאר את החסידה הוא רבינו טוביה בר' אליעזר (בעל מדרש לקח טוב), בסוף המאה האחת-עשרה:

ואת החסידה" – הוא העוף הלבן הבא קרוב לחג המצות וכה"א 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה'…ואע"פ שיש לה סימני טהרה שקרקבנה נקלף לפיכך נזכרו אלו העופות. מלמד שיש מהם שיש להן סימני טהרה והן אסורין, כגון הגמל והשפן והארנבת והחזיר. ועוף טהור נאכל במסורת דור אחר דור, כגון האווז ואווז בר ותרנגולת.16

מקור זה אינו מציין את שמה הלועזי של החסידה, אך ניכר בעליל שהוא מתכוון ל- Ciconia החוזרת לקנן באביב בארצות אירופה. מקור זה היה מודע שיש לחסידה סימני טהרה, אלא שזו נאסרה לאכילה במקומו בשל העדר מסורת רציפה. מדברים אלה וכן העובדה שמקרב כל העופות הטמאים הוא בחר להרחיב את הדיבור על החסידה, משתמע שכבר בימיו היה דבר כשרותה של ה'חסידה' נתון במחלוקת. אולם מחלוקת זו הובאה במפורש רק במקורות מאוחרים יותר. הפולמוס בסוגיית כשרות החסידה צץ במלוא חריפותו בתשובה של רבנו אשר בן יחיאל (הרא"ש 1320-1250 לערך) לבנו:

   ששאלתה על החסידה…דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן על הבתים ואומרים שהוא מעש(ר ל)אפרוחים ומאכלו צפרדעים ולועזין קורין אותו סיגוניא ואנו קורין לו חסידה. כך אנו מקובלין בארצנו ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו, הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה כי שמא דורס הוא…  ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן, וכן קבלת אבותינו רבותינו בצרפת, יותר מקבלת בני הארץ הזאת (שו"ת הרא"ש, כלל כ', סימן כ').

מדברי הרא"ש ניתן ללמוד שהוא הוא פקפק בדבר אמינותה של המסורת המתירה את אכילת הCiconia-. לעומתו, רבנו ירוחם צידד באנשי המקום שהתירו את החסידה על פי סימנים וסבר שאין לסמוך על זיהוי השם חסידה המקראית עם הציגוניה. רבינו ירוחם היה יליד פרובאנס והגיע לאחר נדודים רבים לטולידו בשנת 1306; ושם שמע תורה מפי הרא"ש. אפשר שבטולידו התוודע רבינו ירוחם למסורת, שכן זו ממוקמת במרכז ספרד והיוותה צומת שבו נפגשו מסורות בני ספרד ואשכנז. וכך כתב רבינו ירוחם:

ולפי זה הסיגוניא המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה, שיש לה כל סימני טהרה כמו אווז ממש וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת. וקבלתי שהוא עוף טהור וראיתי כמה מקומות שנוהגים בו היתר ויש מקומות שנוהגים בה איסור שסוברים שהיא חסידה הכתובה בתורה. ואין זה טעם כי גם העורב שלנו שאנו קורין אותו עורב אין בו סימנים, שאמרו חז"ל בעורב הכתוב בתורה שנראה מן ההלכה שאין לו זפק וזה שלנו יש לו זפק…ועל כן אין לנו לסמוך על השמות שאין אנו בקיאין בשם העופות (רבינו ירוחם ב"ר משולם, ספר תולדות אדם וחוה, נתיב טו, ח"ה).

העובדה שמדובר באישיות חשובה כל כך כמו רבינו ירוחם, המצדדת בכשרותה של החסידה, אף שהיו ידועים לו היטב דברי רבו הרא"ש (אותו הוא מזכיר בתשובתו), מחייבת לברר מה הביאו לכך . נראה שלפנינו מחלוקת הלכתית ששורשיה נעוצים בפרשנות המקרא לעוף 'חסידה'. לא מן הנמנע שדעתם של המתירים (כנראה בני ספרד האנדלוסית)  את אכילת הCiconia- (שרבינו ירוחם נציגם המובהק), משקפת את המצדדים בזיהוי החסידה עם ה'צקר' (כשיטת רס"ג ובעקבותיו ר' יונה אבן ג'נאח הספרדי)  או עוף אחר. מכל מקום הללו לא זיהו את הCiconia- עם ה'חסידה'.

הסיפור המחקרי

אם אכן הייתה בידי המתירים מסורת וקבלה שמותר לאכול את הCiconia-,  לכאורה לא היתה צריכה להיות שום מניעה לאכלה. זאת כמובן בהנחה שיש לה סימני טהרה. לצורך כך החלטתי לערוך בדיקה אנטומית לחסידה ולבדוק אם יש לה זפק וקורקבן נקלף. הקושי הראשון היה להשיג חסידה, עוף מוגן שמזדמן לארץ בזמן הנדידה. התקשרתי לגורמים שונים וכאשר הגעתי לידידי משה לוי (מויש), מטפל שעבד בגן הזואולוגי באבו כביר בתל אביב, הוא הודיע לי שבמקרר נמצאת חסידה שנמצאה מתה. ביקשתי שישמור אותה עבורי והתחלתי להתארגן לניתוח. בקשתי מד"ר יוסף רויטמן, לשעבר מנהל המעבדה לביולוגיה באוניברסיטת בר אילן לנהל את הבדיקה, שכן הוא מיומן בניתוח אנטומי של בעלי חיים וגם שומר מצוות שבקיא היטב בהלכות העופות הטהורים. בתחילה הוא סירב בטענה שהבדיקה מיותרת, שהרי ברור שהחסידה – ציגוניה היא טמאה ובוודאי אין לה סימני טהרה. לאחר הפצרות רבות הוא הסכים לבסוף לערוך את הבדיקה

הניתוח נערך במסגרת סמנריון שערכתי בתאריך ח' טבת תשס"ב ( 23.12.01 ) בנוכחות תלמידי וחוקרים נוספים שהוזמנו למעמד. הבדיקה החיצונית מראה שלציגוניה אצבע יתירה ושרידי קרום שחיה, אם כי לא נמצא זפק מובהק כדין ברווזים ואווזים. הגיעה העת לבדוק את הקורקבן. ד"ר רויטמן  החל לפתוח אותו ומלמל, "בדיקה מיותרת, בדיקה מיותרת." אז להפתעתו הוא גילה שהקורקבן נקלף ביד כמו אצל עוף טהור כתרנגול, כמו שכבר ציין בעל מדרש לקח טוב, שצוטט לעיל.

הבדיקה הוכיחה שהיה בסיס למתירים לאכול את הציגוניה על סימני טהרה; זה יכול להצטרף לשיטת בני ספרד הקדומה (הרמב"ם ור' משה ב"ר יוסף), שבניגוד לבני אשכנז, ניתן לסמוך עליהם מבלי להזדקק למסורת. יתירה מזאת, הרמב"ם במשנה תורה הביא בשם הגאונים שאמנם די בסימן אחד  בכדי להכשיר את החסידה, אך בתנאי שסימן זה  יהיה קורקבן נקלף ביד (הלכות מאכלות אסורות א, טז-יט). לכך יש לצרף את ההנחה שלפי שיטת הזיהוי של המתירים הציגוניה  היא אינה החסידה המקראית. מכל מקום, במבחן הזמן דעתם של המתירים ובראשם רבינו ירוחם לא התקבלה, ואף הרבנים הספרדים המאוחרים קבעו שהציגוניה טמאה.  הדבר נבע הן משום שהיה פקפוק האם מדובר במסורת כשרות אותנטית עתיקה וכן בשל השפעת הספיקה האשכנזית המחמירה. כך למשל, ר' חזקיה די-סילוה (תט"ז-תנ"ו; 1696-1656 לערך), איטלקי בן למשפחת אנוסים מפורטוגל, כתב: ואין הלכה כתלמיד (=רבנו ירוחם) במקום הרב (=הרא"ש), וכבר כתבתי בס"ק ח' דתרתי סימנים בעינן, וזו החסידה אע"פ שכף רגלו רחבה, מ"מ אין חרטומו רחב, אלא חד וארוך ולפיכך אין לסמוך עליו להתיר. וכן כל מה שהביא רי"ו סיוע לסברתו אינו כלום… 

בנוסף לצדדי האיסור שנזכרו, ניתן להוסיף את התנהגותה ומזונה של החסידה כשל "דורס" שהוא סימן טומאה מובהק. מכל מקום, לא שמענו על מי שאכל Ciconia במהלך שבע-מאות השנים האחרונות – מאז ימי רבינו ירוחם ועד ימינו.

לא באנו להכריע כאן בין הדעות החלוקות, אלא לנסות לברר את שורשי המחלוקת באופן מציאותי. הבדיקה האנטומית מוכיחה עד כמה חשוב שכל דיון בנושא כשרות עופות חייב להתייחס לפן המעשי ולא להסתפק בדיון תיאורטי.

לעיון נוסף

ז' עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ'  157 – 170.

 

 

צמר חיה שבים

בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד שימשו הפשתים וצמר הכבשים (ומעט שער עיזים) כמקור עיקרי במלאכת הטוייה והאריגה. מלבדם היו ידועים בשימוש נדיר עוד כמה מיני צמר מיוחדים ויקרים  שנזכרו בספרות חז"ל. בתוספתא בהלכות שבת מובא: "המוציא מצמר גפן וצמר כלך מצמר גמלים ומצמר ארנבים ומצמר חיה שבים". צמר הגפן היא הכותנה שבתקופתם יובאה מהודו וצמר כלך הם סיבי המשי.  צמר גמלים הוא ידוע וצמר ארנבים, כנראה הופק מארנבונים שיובאו על ידי הרומאים לארץ ישראל. השאלה היא מהו "צמר חיה שבים" ? ולאיזה צמר התכוון הרמב"ם בכינוי כ"תבנית הזהב" ?

בספרי "הצומח והחי במשנת הרמב"ם" לא הבאתי זיהוי למין צמר זה ועל משמעותו עמדתי רק מאוחר יותר. מסתבר שבמקורות היוונים שנכתבו בתקופת חז"ל נזכר מין של צמר יקר שהופק מיצור ימי ושימש לאריגים יקרים ביותר. למשל, ברשימת תעריפי מחירים שפרסם הקיסר דיוקליטיאנוס בשנת 301 נזכרים מיני צמר ובהם צמר ארנבות ו"צמר הים".  לפי המקורות מדובר בצדפה הגדלה בים שנקראת בשם Pinna. זה מאפשר לזהות את "מנעלות הפִּינון", גרבים מצמר זה הנזכרות במשנה.

הרמב"ם בחיבורו ההלכתי מתאר את צמר הים, בדומה לתיאורים המופיעים בספרות הערבית בתקופתו, המציינים את מציאותה בחופי היום התיכון בצפון אפריקה ובאנדלוסיה."ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח, תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים. וכן השירים והכלך אסורין מפני מראית העין".

"ים המלח" בלשון הרמב"ם הוא כינוי לים התיכון שמימיו מלוחים בניגוד למקווי מים מתוקים. הוא עורך הבחנה בין "כלך" מהים ובין ה"כלך" הוא המשי, כנראה בשל הדמיון בניהם. מצויד בתיאור של הרמב"ם החלטתי לנסות להתחקות אחרי מין הצמר הימי. יצרתי קשר עם ד"ר פליסיטאס מדר משוויץ, שערכה אף היא מחקר היסטורי על צמר הים והיא סייעה בידי למצוא קצה חוט בחיפוש אחרי היצור הימי שמפיק צמר באי קטן סמוך לסרדיניה.

הספור המחקרי 

לאחר תהליך ממושך של בירורים ובסיוע האיטלקית של  חמותי ג'וליה בן זמרה, יצרנו קשר עם כמה נשים המתגוררות באי הקטן סנט אנטיוכו, דרומית לסרדיניה, המשמרות האחרונות בעולם של מסורת הפקת צמר הים והאריגה בו. 

בחודש אלול תשע"ה נסעתי עם ידידי ד"ר ירון סרי לאי סנט אנטיוכו ושם נפגשנו עימן. הראשונה היא  גב' קיארה ויגו (Chiara Vigo), שהקימה מוזיאון ל'צמר הים' ומכנה את עצמה בשם "מאסטרו". בנוסף,  באי מתגוררות גם זוג האחיות אסונטינה וג'וספינה פס (Pes) שאף הן למדו את רזי המלאכה העתיקה שעברה במסורת מדור לדור מזקנות האי. ביקרנו אצל כולן ונקלענו שלא ברצוננו לתחרות חריפה בניהן ובקנאת אורגות על האחיזה בתואר האחרונות היודעות את רזי מלאכת צמר הים. מכולן למדו רבות על הצדפה, על אופן הפקת הסיבים ותכונותיהם ואופן הטוויה והאריגה בהם.

השמועה על הביקור שלנו פרצה במהירות ולמפגש עם האחיות פס הצטרף פרופ' רוברטו לאי שהוא ההיסטוריון החשוב ביותר של האי. בעודנו מדברים על צמר הים, התברר למארחים על מחקר הארגמן שערכתי בארץ, וההתרגשות גברה כאשר הסכמתי לחלוק וללמד אותם את רזי צביעת התכלת והארגמן. בעלה של אחת האחיות, דייג במקצועו הביא למחרת 4 ק"ג ארגמונים קהה קוצים (אותם הם אוכלים) ושם ערכתי סדנה של צביעה, שהמארחים צילמו לצורך פרסום בתקשורת המקומית. העיסוק המשותף בתעשיות ימיות עתיקות שנעלמו מהעולם, פתח את הלבבות ואִפשר את העברת המידע שעד כה עבר כתורה שבע"פ.

מסתבר שאת הצמר מפיקים מצדפה בשם מניפנית אצילה (Pinna nobilis). מדובר בצדפה הגדולה ביותר בים התיכון (עד 1.2 מ') החיה על קרקעית רכה בים. היא נמצאת גם בחופי ישראל, אך באופן נדיר. החלק המחודד שלה הוא צר כיתד ומהצד של החלק התחתון,  יוצאים סיבים חזקים ועדינים שבאמצעותם נעגנת הרכיכה בקרקעית הים. לאחר שליית המניפנית מהים מנתקים ממנה בעדינות את הסיבים, מנקים, סורקים ומייבשים.

הצבע הטבעי של הסיבים הוא כרגיל בגוון חום- שחרחר, אך באמצעות השריה קצרה בתמיסת לימון הם הופכים לגוון זהוב יציב, ונראים כחוטי זהב הבוהקים באור קרני השמש. רק מי שראה את יופיים ועדינותם של סיבי הצמר הללו יוכל לעמוד על  תיאורו המדויק להפליא של הרמב"ם: "כתבנית הזהב והוא רך ביותר". בשל הדמיון למשי הוא בשם "משי הים" (sea silk) או "בוץ (ביסוס) הים" ובמקורות בערבית בשם "צמר הים" (צוף אלבחר).

במהלך המחקר גילינו שכמות הסיבים שניתן לקבל מכל צדפה היא מועטה ורק מ כ-10% מחומר הגלם מתקבל צמר טהור נקי ומכאן יוקרו של חומר זה. בנוסף, בשל דיג בלתי מבוקר והפרעה בבתי הגידול שלה היא נמצאת כיום בסכנת הכחדה. לכן גם באי סנט אנטיוכו כמו גם בישראל היא נחשבת כערך טבע מוגן; חל איסור מוחלט לאסוף את הצדפה ולסחור בצמר בה, אלא רק לצורכי תיעוד ומחקר. זה כמובן מקשה לשמור על המסורת של מלאכת האריגה בצמר הים, שכבר שייך לנחלת העבר. מצוידים בדגימה של הצמר, לאחר קבלת אישור רשמי, חזרנו לישראל מלאי רשמים ובהכרת תודה לקב"ה שאפשר לנו לחזות בשרידיה של מסורת עתיקה זו ושזיכנו ללמוד על עוד הלכה סתומה אחת.

מקורות

תוספתא שבת ט, ג; משנה, כלאים ט, ז.

רמב"ם, משנה תורה,  הלכות כלאים י, א; הלכות כלים א, ג; טומאת מת ו, א.

ז' עמר, "צמר חיה שבים", מחקרי גבעה, ד (תשע"ו-ז), עמ' 115 – 122.

כשרות הג'אמוס בקהילות ישראל

כשרותו של הג'אמוס

הג'אמוס  (Bubalus bubalis) הוא מין בקר מבויית  או מבויית למחצה, שמוצאו מדרום מזרח אסיה ומשם הועבר לפני מאות שנים למזרח התיכון ומשם לכמה מארצות אירופה. השם "'גאמוס" הוא מן השפה הערבית  ובשפות אירופיות רבות מכונה בשם  "בופאלו".  יש שסברו שהוא ה"תאו" או ה"מריא" שנזכרים במקרא ויש הסבורים שהוא "שור הבר".

הג'אמוס הוא שוכן ביצות וניזון מצמחייתם.  חשיבות הג'אמוס בעבר הייתה גדולה והוא שימש כבהמת עבודה (למשא, חריש וכד'), למאכל בשר וחלב וכן  כמקור לשלחים בתעשיית העורות.

הראיות לגבי גידול הג'אמוסים הן רבות מתקופת ימי הביניים ואילך והם היו חלק בלתי נפרד מנוף הביצות של ארץ-ישראל. כך ניתן היה למוצאם עד לראשית ימי ההתיישבות הציונית בכל רחבי ארץ-ישראל: בעמק יזרעאל, בביצות הקישון, חדרה, כברה והירקון. למשל, הכפר ג'אמוסין (בסמוך לצומת הנהרות הירקון ואיילון, כיום בתחום תל-אביב) נקרא על שם מלאכת תושביו – מגדלי ג'אמוסים.  עם יבוש הבצות וניקוזן נעלמו הג'אמוסים מאזור החוף. לפי הנתונים שבידינו מנתה אוכלוסית הג'אמוסים בארץ-ישראל עד לקום המדינה כחמשת אלפים פרטים.  לאחר מלחמת ששת הימים נמצא בבקעת הבטיחה עדר של ג'אמוסים. העדר הועבר לשמורת החולה וכיום הוא מונה כמאתיים פרטים.

מדובר בבעל חיים שיש לו את כל סימני הטהרה; מפריס פרסה ושוסע שסע, מעלה גרה מובהק ובעל קרניים. אמנם כבר בקרב הגאונים והאחרונים נחלקו האם הוא מוגדר כבהמה ולכן הוא כשר לקרבן וחלבו אסור  (רס"ג ובעל השו"ע) או כחיה (רב האיי גאון והרמ"א) או שמא הוא "כוי" (הגר"א), היינו ספק חיה ובהמה, שלעניין חלבו יש להחמיר כבהמה ואין לאוכלו ואילו דמו טעון כיסוי הדם כחיה.

הסיפור המחקרי

       בחודש אייר תשע"ד התקשר  אלי מר שמוליק פרידמן שכיהן כמנהל תחום שטחים פתוחים במשרד החקלאות, על מנת לברר כיצד ניתן לסייע למגדלים של  אייל אדום שנתקלו בבעיה של כשרותם (ראו בסיפור על מחקר גיבון חלב בע"ח) תוך כדי השיחה הוא סיפר שבתחום אחריותו גם עדר הג'אמוסים שנמצא בשמורת החולה. הוא קיבל פניה מכמה מגדלים לברר האם ניתן לגדל אותם לצורך בשרם וכיצד לדעתי ניתן לקדם את העניין. עניתי לשמוליק שאמנם יש בידי ראיות רבות לכשרות הג'אמוס, אבל איני בעל סמכות שיכול להחליט דבר בעניין זה. הצעתי להפיק לקחים מסיפור של האיל האדום ולפנות באופן רשמי לרבנות הראשית לקבל בתחילה אישור כשרות. הוא פנה בעניין זה לראשון לציון שהיה באותה העת הרב שלמה עמאר אולם הרב השיב שאינו יכול לחוות דעת הלכתית משום שאינו מכיר את הג'אמוס. גורמי משרד החקלאות הפנו את הראשל"צ לכותב שורות אלה שהזמין אותי ללשכתו. הגעתי לפגישה ביחד עם שותפי למחקר המסורות הרב פרופ' ארי זיבוטפסקי ושם סוכם שנכין חוות דעת עם ראיות ועדויות, שהוגשה לאחר כמה חודשים לראשל"צ. למרות שלפי רוב הדיעות ניתן להתיר בהמה וחיה על פי סימני טהרה, הוא ביקש לצאת גם ידי המחמירים מחוג חזון איש שדורשים מסורת.

חוות הדעת כללה עדויות מקהילות שונות בישראל שנהגו לשחוט ולאכול את הג'אמוסים: בארץ ישראל, במצרים, תורכיה, יוון (שאלוניקי), רומניה ועוד (סיכום רוב העדויות הופיע במאמר ב'תחומין', כז, תשס"ז, עמ' 379 – 387). למשל, באיטליה עד היום גבינת מוצרלה כשרה היא עשויה מחלב הג'אמוסים. בשיחת טלפון  שניהלתי עם פרופ' אריאל טואף בעניין אכילת פסיונים וטווסים, שפרסם בספר בנושא התזונה היהודית האיטלקית בשנת 2000 הוא סיפר לי שברשותו מידע מעניין על כשרות הג'אמוס.  לאחר זמן נפגשנו במשרדו והוא הביא לי לעיון את מחזור התפילה של החזן הראשי שבבית הכנסת ברומא שקיבלתי מאביו ר' אליהו טואף ז"ל. באחד העמודים מופיעה  תפילה לשלום הבופאלו מפני המגיפות, שנרשמה בכתב  יד בשנת 1903.

    רבות העדויות הן מארץ ישראל. למשל,  ר' יהוסף שווארץ, כתב בספרו 'תבואות הארץ' שפורסם בשנת 1845: "תאו – בל"ע אלג'אמוס נמצאים הרבה במחוז ים סמכי (החולה) ובמחוז עכו וחיפה. וגדלו כשור והוא עב ושמן הרבה ובשרו נאכל גם מבני עמנו". העדויות החשובות בימינו הן ראיונות של אנשים קשישים שבצעירותם היו עדים לשחיטת ג'אמוסים ולאכילתם בידי יהודים בארץ ישראל. נכדו של ר' אליהו כהן – פרחיה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1910 מתורכיה מספר שהוא הקים מחלבה (ה'אחים כהן') בתל אביב. הם ייצרו גבינה מחלב ג'אמוסים שנרכש מערביי ואדי חווארת, כיום עמק חפר והיא הועברה למכירה באמצעות גמלים לתל אביב. הרב אברהם דב אוירבעך מטבריה (יליד 1935) מסר שבשנות ילדותו בירושלים הג'אמוס היה ידוע כבהמה כשרה, נשחט דרך קבע וניתן היה לרוכשו בכל מקום.   ר' יצחק גבירץ (יליד 1928), סיפר לנו  ששחט מאות ג'אמוסים בירושלים בשלהי שנות ארבעים של המאה העשרים. ג'אמוסים נשחטו ונאכלו כבקר כשר למהדרין לכתחילה גם בבית המטבחיים שבגבול בני-ברק רמת-גן בתקופתו של החזון איש. באחת העדויות (המובאות בשו"ת אבני חן, ב, סימן צה) נאמר: "והיה בשרן נמכר ליראים אשר מעדת האשכנזים, גם מאלו אשר מתושבי בני ברק, וכל השנים היו היראים אוכלים את בשרם מבלי חשש או פקפוק כל שהוא למהדרין מן המהדרין". בשיעור לנשים  שהעברתי על כשרות הג'אמוס אמרה לי גבי נורית אמיתון שאביה היה מנקר בשר ג'אמוסים בצעירותו. אכן כאשר פנינו לדוד שפיצר הוא אישר את הדברים ומסר לנו עדות בכתב יד, שניקר ג'אמוסים בשנים תש"ו- תש"ח, בפיקוח ובהשגחת הרבנות בפתח-תקוה, על פי מנהג ירושלים. לימים (י' בתמוז תשס"ו), הגיע הראשל"צ לביתו של דוד שפיצר על מנת לשמוע ממנו באופן ישיר על עדות זו.

לאחר שהגשנו את חוות הדעת נפגשנו שנית בלשכתו של הראשל"צ ואז הוא ביקש לראות מקרוב  את הג'אמוס ולבדוק באופן באופן אישי, שאין לו שיניים בקדמת הלסת העליונה כשאר בעלי החיים הטהורים. תיאמנו פגישה בשמורת החולה, תיאום שארך כמעט חצי שנה עד שנמצא יום מתאים שבו כבר תואם לראשל"צ ביקור בקרית שמונה. בערב שלפני הפגישה הודיע לנו עוזר הרב שהוא יאלץ לבטל את הפגישה, כי הוא חושש שתוכנית הפגישות של הרב היא עמוסה מדי.  מיד פנינו למשרד החקלאות ובהתערבות הגורמים המעורבים בדבר נמצא לבסוף שעה  מתאימה. למחרת התייצבנו בשמורת החולה ובסופו של דבר הראשל"צ הגיע עם פמלייתו. הוא יצא ממכוניתו לבוש בגלימתו מוכן ומזומן לחזות בג'אמוס מקרוב. אולם אז הסתבר שאחד העובדים שכח להביא את הרובה עם כדורי ההרדמה, כך שהרב נאלץ לצפות בעדר הג'אמוסים מרחוק.

על מנת לחזות במבנה השיניים של הג'אמוס הובלנו את הרב לשולי הביצה, כשהוא מבוסס בבוץ ושם שלינו גולגולת ג'אמוס מהמים והוא בחן אותה. אולם בסופו של דבר הרב ביקש לראות ולבדוק  ג'אמוס חי מקרוב. לאחר תיאומים רבים נוספים, נקבעה פגישה נוספת בתאריך ט' אייר תשס"ו בחוות הבופאלו שבמושב ביצרון שליד אשדוד. בחוות גידלו כמה מאות בופאלו שיובאו מאיטליה המשמשים לחליבת חלב לצורך ייצור מעדני חלב יוקרתיים.

בעל החווה, מר חגי טריסטר אירח אותנו בלבביות. לאחר שצפינו בג'אמוסים שברפת הובא לפנינו עגל צעיר וארבעה מאנשי צוות המשק אחזו בו ופתחו את פיו על מנת שהרב יוכל להתבונן בשיניו. אולם העגל הצעיר השתולל בכוח אדיר והצליח לבעוט בבעל החווה ולהשתחרר, כך שלא התאפשר לרב לבדוק היטב את הג'אמוס. עשינו אתנחתא על מנת לטקס עצה ואז בעל החווה הגיע לראשל"צ והציע לו לטעום ממוצרי המשק. הראשל"צ שאל אותו באיזה הכשר המוצרים ואז התברר שהם נמכרים בהשגחה, אך ללא אישור כשרות רשמי מטעם הרבנות. הראשל"צ הגיב בחומרה; כיצד יתכן הדבר ? והתרה במנהל המשק שהוא יודיע ברבים שלא ניתן לאכול מהמוצרים עד שהוא לא יקבל הכשר מהרבנות. כאשר הרב ראה שהתכרכמו פני מנהל המשק שהיה חרד לפרנסתו הוא ניסה לפייסו ואמר שהוא מוכן לפנות את מזמנו ולנסות לפתור את הבעיה, בתנאי שמחר יגיעו למשרדו שלושה ראשי ג'אמוסים שנשחטו על מנת שיוכל לבדוק את מבנה השיניים. מדובר בפרוצדורה מסובכת ומאוד יקרה. שאלתי את הרב, אולי נסתפק רק בג'אמוס אחד, אבל הרב הסביר לי שהוא רוצה "חזקה בשלושה", על מנת שלא יהיה ערעור על מסקנות הבדיקה. אכן לפנות בוקר נשחטו שלושה ג'אמוסים בוגרים, הוטרינר בדק אותם והוסיף תזכיר שלפי מבנה הקיבה מדובר בבהמה מעלת גרה מובהקת. בשעה תשע בבוקר התייצבנו בירושלים לשכת הרב שאליה הוכנסו שלושה ראשי ג'אמוס פעורי פה. לא אשכח כיצד נכנסה עובדת הניקיון לחדר ונדהמה לראות את המחזה הסוריאליסטי. הרב ישב מול כל אחד מהראשים, בדק את מבנה השיניים וצילמם באופן אישי.

לאחר מכן הודיע חגיגית שהג'אמוסים הם כשרים ולאחר חודשים אחדים בר"ח חודש אלול תשס"ו ניתנה אשרה רשמית מהרבנות ובפסק הלכה ארוך ומנומק סיכם: "נראה לענ"ד, דבשר הג'אמוסים מותר גמור לכל הדעות בלא פקפוק וחשש כלל וכלל, וגם החלב והגבינות שלהם מותרים".

 מעבר לשימור מסורת הג'אמוסים נרשמו במהלך פרויקט מחקר זה שארך למעלה משנתיים כמה הצלחות; יצירת מודל אידיאלי כיצד יש לשמר את המסורת, שכלל כמה שלבים: מחקר היסטורי, גביית עדויות קבילות מבחינה הילכתית, שיתוף פעולה עם הגורם החקלאי והממשלתי ועם גוף כשרות מוסמך, במקרה דנן הרבנות הראשית, בחינת הסוגיה ופסיקה בידי פוסק הלכה בעל שיעור קומה כמו הראשון לציון הרב שלמה עמר שליט"א, בחינת בעלי החיים מקרוב ובבית גידולו, כולל שחיטה ובדיקה אנטומית על פי הקריטריונים ההלכתיים. זו דוגמה שתחום מדעי יהדות עשוי להיות מחקר יישומי שתורם לכלכלת הארץ.

מקורות

ז' עמר וי' סרי, "מתי הגיעו הג'אמוסים לנופי המים של ארץ-ישראל וסביבתה",  קתדרה, 117 (תשס"ו),  עמ' 63 – 70.

  ז' עמר  ו א' זיבוטפסקי, "כשרות הג'אמוס", תחומין, כז (תשס"ז), עמ' 379 – 387.

ז' עמר וא' זיבוטפסקי, "פרויקט שימור מסורת בעלי החיים הטהורים", המעין, מג/ב (תשס"ג), עמ' 36 – 40;

 

כך גילינו את תולעת השני של ישראל

צבע ה"שני" נחשב בעת העתיקה לאחד מהצבעים היוקרתיים ביותר והוא נזכר במקרא לרוב ביחד עם התכלת והארגמן. התנ"ך מבליט את שימושיה של תולעת השני  בפולחן, למשל, כמרכיב בטהרת המצורע (ויקרא יד, ו) והכנת אפר פרה אדומה (במדבר יט, ו)  –  כמסמלת את הפחותה שביצורים עם האזוב השפל לעומת ארז הלבנון. בנוסף מופיע השימוש בצמר הצבוע בשני בכלים ואריגים שונים במשכן ובמקדש, בפרוכת, אבנט הכהן, האפוד ועוד. גם אנשים עשירים התהדרו בלבוש הצבוע שני, כמו אשת חיל: "כי כל ביתה לבש שנים" (משלי לא כא). בקינת דוד הוא קורא:  "בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים" (שמ"ב א כד). תולעת השני נקראת בארמית בשם "זהורית" ומסופר שעד חורבן בית שני נהגו לעטר את החתנים באריג העשוי "מזהוריות המוזהבות" (תוספתא, סוטה טו, ט).

השאלה היא האם כחלוף שלושת שנים מאז ימי המקרא וכאלפיים שנה מאז אזכוריה האחרונים  של תולעת השני במשנה ניתן לזהות אותה ? מסתבר שלתולעת השני קיימת מסורת זיהוי מוצקה ושימוש פעיל עד העת החדשה, בניגוד לצבע ה"תכלת" שזיהויו כיום מסתמך על מחקר נסיבתי. למשל בתרגום השבעים קרויה תולעת השני בשם kokkos ובתרגום הערבית בשם "קִרְמִז". בספרי הטבע היוונים או לחילופין בספרי הטבע הערבים של ימי הביניים מתואר בשמות אלה יצור או גרגר קטן של צמח בדמות זרע בקית הכרשינה או חרוב הנמצא על עצי האלון באיי יוון וספרד. בתחילת הקיץ נוהגים ללקט אותם ולהפיק מהם צבע אדום. השם קרמז התגלגל גם לשפות מערב אירופיות ועד היום ידועה קבוצת כנימות מגן הגדלות כטפיליות על עצי אלון המכונות בשם המדעי –  Kermes. למעשה מדובר בכנימה הנקבה, שהיא חסרת כנפיים ורגליים שבאמצעות חומר דונגי שהיא מפרישה היא אחוזה בעץ ובעזרת גפי פיה היא מוצצת מהעץ את מזונה. הזכרים המכונפים מתים לאחר שהפרו את הנקבות וכשהן מגיעות לשיא גודלן הן מכילות עשרות עד מאות ביצים. גוף הכנימה על ביציה מכיל חומצה קרמסית שממנה מפיקים צבע. איסוף של כנימות השני שעל האלון היה מקובל באירופה לפחות עד המאה השמונה עשרה ופסק בעקבות השימוש בחומרים סינטתיים זולים. בנוסף לכנימות האלון ידועות עוד כנימות שמהן מפיקים צבע, למשל הכנימה הארמנית (Porphyrophora hamelii) הגדלה על צמחים דגניים באזור הרי אררט או כנימות הצבר שהגיעו בעקבות גילוי העולם החדש. למעשה עד היום מפיקים מהן צבע אדום-סגול כצבע מאכל הידוע בשם התעשייתי E- 120.

עיון במקורות היהודים החל מפרשנים ופוסקי הלכה כמו רב סעדיה גאון, רש"י ועד הרמב"ם מוכיח שזיהוי תולעת השני היה ידוע להם. השימוש בתולעת השני כצבע מאכל העלה גם שאלות בנושא כשרות, ובכך נחלקו חכמי ההלכה. אחד מהאוסרים היה ר' רפאל מרדכי מלכי, רופא שעלה לארץ ישראל בשנת 1677, והפך לאחד מפרנסי קהילת ירושלים: "אבל הקירמיז שהוא התולעת שני, הוא איסור גמור".

שאלות המחקר שעמדו לפנינו הן מי היא תולעת השני המקראית ? האם הביאו אותה מכנימת האלון האירופאית או מהכנימה הארמנית או שמא בארצנו גם גדלה תולעת השני ? ממצא הצבענים שנמצא באריגים קדומים בארץ ישראל מהתקופה הרומית מוכיח על שימוש בכנימה הארמנית וגם בכנימת אלון, אלא שאיננו יודעים את מוצאה. רמז אפשרי לתשובה נמצא לכאורה בתוספתא במנחות (ט, טז):  "שני תולעת – מן התולעת שבהרים,  הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה" . אבל לאיזה הרים הכוונה ?

כבר בשנת 1924 כתב ש' בודנהיימר מונוגרפיה על כנימות המגן של ארץ –ישראל ותיאר כמה מיני Kermes ובהם כרמיל הדפנה הגדלה על עצי אלון התבור וכרמיל התנ"ך (K. biblicus) הגדל על עצי אלון מצוי. המחקר של קבוצת כנימות הקרמז נמשך על ידי חוקרים כמו באלכובסקי, ביטינסקי ושטרנליכט ומאוחר יותר הושלם על ידי מלכי ספודק וחוקרים נוספים שתיארו ששה מינים מישראל. החוקרים שעסקו בכנימות אלה מן ההיבט האנטומולגי. לא התייחסו לאפשרות להפיק מהכנימות המקומיות צבע או ליתר דיוק לא הביאו הוכחות המעשיות לכך. בהעדר מידע על כך, חלק מהחוקרים שעסקו במחקר הצבענים הקדומים פקפקו באפשרות שמקורה של תולעת השני המקראית היא מהארץ וסברו שהיא יובאה מחו"ל.

הסיפור המחקרי 

בשנת תשנ"ח החילותי לחקור את נושא תולעת השני באופן מקיף בסיוע כמה מתלמידי. בשלב הראשון ביקשנו לאתר את כנימות הקרמז שתוארו במחקר הארץ ישראלי ולזהותן, אלא שבאותה העת לא היו בארץ אנטומולוגים המתמחים בסוג זו. במשך כחמש שנים ערכנו סקר שדה, שבו התחקנו אחרי הכנימות שתיארו קודמנו במאמריהם. סקר זה כלל פעילות גופנית מאומצת:  טיפוס על עצים ובמהלך זה נפל פעם אחת מגובה רב תלמידי צבי תמרי, שרק בנס הסתכמה נפילתו בכמה חבלות קלות ובמשקפים שבורות. לעיתים הטיפוס היה כרוך בחשיפה להתקפות של נמלים עוקצות המגוננות על הכנימות בעת שהן באות למצוץ טל דבש שמופרש מהן. איתור הכנימות הבוגרות מתאפשר רק כשבועיים – שלושה שבועות בלבד בשנה בהתאם לאזור בית הגידול ודורש רישוי ותיאום  מרשות הטבע והגנים. לאחר שנתיים של איסוף כנימות מאזורים שונים החלטתנו לבצע ניסוי צביעה ולהתמקד בכנימות הנקראות: כרמיל התנ"ך, כרמיל דפנה וכרמיל ביטינסקי בשל גודלן היחסי והצבע האדום-שחום המבריק של הנקבות. אולם התוצאות היו עלובות – קיבלנו מעט צבע בז' חלש שמקורו במעטה הכיטיני שלהן.

המשכתי במאמצי לאתר עוד כנימות על עצי האלון ולצורך כך גייסתי את ילדי המשפחה כאשר אני קובע תעריף של שקל אחד לכל כנימה. ואכן בעקבות זאת, האוסף המחקרי שלנו גדל לאין ערוך. התפנית הגדולה חלה בתאריך יג אב תש"ס בעת שהשתתפתי בטיול עם משפחתי המורחבת באזור נחל חזורי שבגליל העליון. בעודנו מתארגנים לארוחת הצהרים, שלחתי את הנערים לטפס על העצים והנה כעבור זמן קצר מגיע אלי אחד מהם ובקשני לבוא ולראות תופעה מעניינת. על עץ אלון עתיק וגדול במיוחד מצאנו על הגזע והענפים מקבץ גדול ביותר של כנימות בעלות צבע הסוואה אפרפר-חום. כאשר קטפתי אחת מהן היא נמחצה בידי, שנתמלאה בדמה האדום. לא הכרתי את הכנימה שנראתה שונה לגמרי מכל כנימות האלון שאתרנו עד כה. אספתי ממנה כמה עשרות פרטים ושמתי בשקית ניילון והמשכנו בטיולינו. לאחר שלושה ימים חזרתי לביתי וכאשר פתחתי את השקית ומה רבתה אכזבתי שגיליתי שהכנימות מלאות המוהל העלו עובש בשקית ובקושי הצלחתי למצוא שני פריטים שניתן היה לזהותם. שלחתי אותם לד"ר יאיר בן דב, אנטומולוג שעבד במכון וולקני והוא אישר לי שמדובר בכנימה ממשפחת הקרמז, אם כי הוא לא ידע אז לזהותה בוודאות ברמת המין הספציפי. מעודד מהזיהוי, נאלצנו לחכות זמן רב במתח ובדיוק כעבור שנה נסעתי לגליל העליון שבו איתרנו לראשונה את הכנימה. אספנו ממנה פרטים אחדים והפעם הקפדנו להניחה בכלי מאוורר. את הכנימות שכללו את גוף הכנימה על ביציה יבשתי היטב. לאחר מכן מיהרתי בצפייה דרוכה לערוך ניסוי של צביעה על פי מרשם קדום שמצאתי בחיבור מימי הביניים. במטבח המשפחתי התחלתי לבשל את הכנימות. בתחילה לא ראיתי דבר, אך כעבור כעשר דקות התחלתי להבחין בתמיסה במעט גוון אדמדם. מיד קראתי לבני משפחתי ושאלתי אותם האם גם הם מבחינים בכך או שמא זו משאלת לב בלבד. אכן כולם הסכימו שרואים צבע בתמיסה, וכעבור עשרים דקות נוספות הספקות פגו לחלוטין – כוס המעבדה מזכוכית הייתה אדומה לחלוטין וריח ניחוח עלה ממנה. המבחן האמתי היה עוד לפנינו. הכנסתי לתוך התמיסה גיזת צמר, למשך כשעה בחימום מתון. אט אט הבחנתי כיצד סיבי הצמר קולטים את הצבען האדום, אך הגיזה נצבעה בכתום! ההתרגשות היתה רבה כאשר הסתבר שמדובר בצבע יציב ביותר. הוכחנו בלא ספק שקיימת בארץ ישראל כנימת קרמז שממנה ניתן להפיק צבע וקיימת אפשרות סבירה שהיא הייתה המקור של תולעת השני של אבותינו.

אולם עדיין היינו מסופקים, האם צבע השני הוא אדום או כתום ? מה ההרכב הכימי של הצבען  והאם היא נמצאת רק באזור מסוים בגליל העליון ?

כנימות שת כרמיל מצוי וביצים וגיזות תמר צבועות

תחילה הצלחנו להגדיר את כנימת הצבע שאיתרנו בשם כרמיל מצוי (Kermes echinatus),

כמין שכיח על עצי אלון מצוי בכל אזורי ההר של חורש הים תיכוני מגובה כ 400 ומעלה. הסתבר שמבחינה מחקרית היה כאן כשל מערכתי, שכן אף אחד מהחוקרים שקדמו לנו לא בדק באופן מעשי את ההיתכנות להפיק צבע ממנה. לאחר שידענו מה לחפש המשכנו בסקר השדה על מנת למפות את תפוצתה ומה רבתה תדהמתי שמצאתי אותה לבסוף גם על עץ אלון שבפתח ביתי שבנוה צוף שבשומרון. הכנימות הבוגרות מטיפוס נוה צוף גודלן הממוצע הוא 3 – 5 מ"מ בעוד טיפוס הכנימות מהגליל העליון ורמת הגולן הן גדולות יותר 4 – 6.5 מ"מ.  הניסיון הראה שאת הכנימה הבוגרת ניתן לחזות בהרי יהודה ובשומרון בסביבות אמצע יולי (ובגליל העליון בחודש אוגוסט) למשך כשבועיים בשנה בלבד, לאחר מכן הביצים בוקעות והזחלים יוצאים ומסתתרים בגזע העץ ונכנסים לתרדמה ממושכת עד לתחילת הקיץ הבאה.  ידידי ד"ר דוד אילוז נרתם למשימת המחקר הכימי, שבמהלכה התברר שהצבען מכיל את החומצה הקרמסית, בדומה לכנימת אלון השני האירופאית. המחקר הגנטי הוכיח ששני הטיפוסים שתיארנו לעיל הם למעשה  

אותו מין של כנימה ותפוצתם מוגבלת לאזור ארץ ישראל בלבד.

נקבה של כרמיל השני מלאה ביצים

עיון מחודש במקורות גילה שאכן צבע השני תואר כצבע כתום- אדום, כך למשל תיאר יוסף בן מתתיהו את השני שבפרוכת בבית המקדש בצבע גוון ה"אש".  גם העולם הטרמינולוגי של אבותינו היה שונה: "תולעת" הוא אינו רק יצור ארוך ומתפתל אלא כינוי כללי לחרקים בדרגות התפתחות שונות וצבע "אדום" כלל בתוכו ספקטרום רחב: חום, כתום, סגול ואדום. יתכן שדוד המלך שהיה ענו ואדמוני דימה את עצמו לשפל שביצורים היא תולעת שני: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב ז).

 

פרסום התגלית עורר התעניינות רבה במחקר ובציבור הרחב, וכך למשל הגיעו אלי להשתלמות אנשי 'מכון המקדש', שהחלו לשחזר את בגדי הכהונה שלצורך האבנט נדרש צבע השני. האתגר שעומד לפתחם של חוקרי העתיד הוא למשל, בדיקת האפשרות להרבות את כנימות הקרמז באמצעות אילוח יזום והמשך לימוד מעמיק על אורחות חייהן. בינתיים אנו מציעים לכנות את שמה המדעי של תולעת השני בעברית בשם "כרמיל השני".

 

הכנימה הארמנית

 

בחודש אייר תשע"ז נסעתי עם שניים מבני: צור ומתניה לארמניה במטרה  לבקר בבית הגידול של הכנימה הארמנית (Porphyrophora hamelii). השימוש בכנימה זו נזכר רבות בספרות ההיסטורית הקדומה ואף נמצאה עדות ארכאולוגית לנוכחותו באריגים צבועים קדומים בארץ ישראל מהתקופה הרומית. במהלך סיורי בארמניה ניסיתי לברר היכן ניתן לראות את הכנימה אבל אף אחד לא ידי על מה אני מדבר. בדיקה נוספת בספרות הזכירה את בית גידולה בחבל אררט במחוז ארמאביר, ובמיוחד בכפר קטן נידח בשם אראזפ Arazap) ). נסענו לשם עם נהג ארמני שעבד בעבר בישראל, בכדי שיסייע בידינו לאתר את המקום. הכפר ארזאפ נמצא בדרום מזרח ארמניה ממש על גבול תורכיה, כאשר מלווה אותנו נוף הרי אררט הגבוהים. כאשר הגענו למרכז הכפר הנהג עצר בחניה של חנות מכולת ובדיוק יצא משם בחור צעיר שנכנס לרכבו. הוא שאל אותו האם יודע על מין של חרק שממנו מפיקים צבע אדום ולהפתעתנו הוא אמר שהמעסיק שלו "אחראי על התולעים" האלה, אבל אי אפשר לראות אותם. הוא קישר אותנו עם המעסיק שלו שהסכים לפגוש אותנו. נסענו בעקבות הבחור, ובמשך כרבע שעה עברנו בדרכי עפר משובשות ומפותלות בשטח שנראה שומם. לבסוף עצרנו בשדה וממולנו הגיע רכב עם ארבעה אנשים מבוגרים. כאשר הצגתי את עצמי כחוקר מאוניברסיטה מישראל שבא במיוחד לראות הכנימה הארמנית מנהיג החבורה נאות לשתף פעולה. מהשיחה עמו הסתבר שכיום הכנימה נמצאת בסכנת הכחדה בשטח מצומצם של כמאתיים דונם בלבד. הכניסה לשטח זה היא אסורה לציבור ואיסוף הכנימות למטרות מסחר הופסק לפני כשלושים שנה.  הוא הצביע על שדה שמתוחם בתעלת מים עם שלט ישן ועליו כתוב בארמנית: "שמורת וורדן כרמיר" (בארמנית: התולעת של האדום). אחד מהאנשים מצא דלת ישנה של רכב ששימש אותנו כגשר לחצות את התעלה ולהגיע לשדה שהיה מכוסה בצמח דגני נמוך מהמין Aeluropus littoralis.  הכנימה מקיימת מחזור חיים בינות לשורשי הצמח ובחודשים ספטמבר-אוקטובר ניתן לראות הבוגרים יוצאים מעל פני הקרקע ואז היו אוספים אותה. קיבלתי אישור לדגום מעט מהצמחים ולאחר שקיבלתי הסברים על הכנימה הארמנית נפרדנו מהמארחים הארמנים בתחושה קשה של החמצה. המקום נראה מוזנח ולא נראה שהשלטונות עושים די על מנת לנסות להרחיב את שטח מחייתו של החרק שנמצא בסכנת הכחדה. לפחות ניתן היה להקים במקום מוזיאון קטן או אתר מבקרים, שיציג את עברו המפואר של יצור זה בתרבות החומרית העתיקה.

חיפוש הכנימה בין שורשי הצמח, ארמניה

מקורות:

תוספתא, מנחות ט, טז.

יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים  ה, ה, ד.

רמב"ם, הלכות פרה אדומה פ"ג ה"ב.

מ' בניהו, מאמרים ברפואה לרבי רפאל מרדכי מלכי, ירושלים תשמ"ה, עמ' קנה.

 ז' דורי, תולעת השני – קרמיז וכרמיל, (צפיה ו'), קרית נטפים תשנ"ו.

ז' עמר, בעקבות תולעת השני הארץ ישראלית, ירושלים תשס"ז.

Amar, H. Gottlieb, L. Varshavsky & D. Iluz, “The scarlet dye of the Holy Land, BioScience, 55 (2005), pp. 780-783.

M. Spofek, Z. Mendel & Y. Ben-Dov, "Natural history of Kermesidae (Hemiptera: Coccomorpha) in Israel", Journal of Natural History, 30 (2016), pp. 1-14.

אבני החושן ואבנים טובות מהר הבית

שתים עשרה אבני חן היו משובצות בחושן שהיה מונח על האפוד של הכהן הגדול (שמות כח יז-כ; לט י-יג). מיום שפסקה הלשון העברית המקראית לשמש כשפה חיה החלו הספקות לגבי זיהוי שמות האבנים וכבר בימי המשנה והתלמוד לא הייתה הסכמה לגבי זיהוי האבנים. ככול שחלף הזמן, הידע הממשי התחלף בשמועות והתבסס על השערות ופירושים שונים. בימי הביניים ניתן למנות למעלה מעשר שיטות פרשניות שונות. גם במחקר המודרני הוצעו דרכים שונות לבירור הסוגיה, אך גם הוא נסמך בעיקרו על ראיות נסיבתיות, ורבתה המבוכה בדבר. בשווקי היודאיקה והקמעות נמכרים לכל דכפין תבניות של אבני החושן שאין בחלק מהזיהויים יסוד מחקרי מבוסס, ולעיתים הדבר הוא על גבול השרלטנות.

למרות עושר המקורות, עלינו אפוא להכיר בעובדה שהשאיפה להגיע לזיהוי מוחלט אינה אפשרית, לא רק בגלל איבודן של מסורות הזיהוי המקוריות בצוק העתים, אלא בעיקר בשל השוני בין הגדרות אבני החן בעבר לימינו. מסתבר שמבחינת הסיווג הקדום אבנים ממשפחות מינרלים שונות נקראו לעיתים באותו שם או שסוג אבן אחת נקראה בשמות שונים. דבר זה נובע  משום שההגדרה לא נעשתה על פי ההרכב המינרלי והפיסקלי כמו בימינו, אלא על פי תכונות שבעיקרן חיצוניות, כגון צבע, רמת שקיפות, ברק וקשיות.

במחקר נרחב שערכנו על אבני החן בעולם הקדום נסינו להציע דרך מתודולוגית שתסייע בידינו לשקלל את כל הנתונים (מסורות פרשניות, בלשנות, רקע היסטורי, גימולוגיה ועוד) ולצמצם את מגוון האפשרויות לפי סבירותן. הנחת היסוד היא שאבני החושן משקפות את אבני החן היוקרתיות בעולם העתיק. אבנים אלה יש לאתר בהתאם למקורות הכרייה הפוטנציאליים. המרחב הגאוגרפי שבו היו מקורות אבני החן היה קטן לאין ערוך מהמציאות שלאחר גילוי יבשת אמריקה ועד למציאת מכרות חדשים בדורות האחרונים. מרחב זה כלל בתקופת המקרא את השטח מהאזור הפרסי, אפגניסטאן, מסופוטמיה ואנטוליה שבצפון ועד לארצות מזרח אפריקה וחצי האי ערב בדרום.  

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במרחב הסהר הפורה נמצא ממצא עשיר של אבני חן, הכולל אלפי פריטים ובחתך רב תקופתי. התרומה של הממצא הארכיאולוגי היא בכך שהוא מעיד על סוגי אבני החן שהיו בשימוש האדם בתקופות השונות ובמידה מסוימת גם על סוגים אחרים שלא היו בשימוש שכיח. הוא אמנם אינו יכול לסייע באופן ישיר לזיהוי האבנים הנזכרות במקורות ההיסטוריים, אך הוא עשוי לצמצם את אפשרויות הזיהוי ולסייע בבחינת סבירותן  באופן שקול יותר ומוצק. דרך נוספת למיקוד זיהוי אבני החושן היא ניסיון לסנכרן בין כל הזיהויים של אבני החן הנזכרות בכל מסורות הזיהוי הקדומות ולהתמקד בשמות האבנים שיש עליהן הסכמה.

כמה מאבני החן שנמצאו בשפך הר הבית, מימין לשמאל: ענבר, אופל, אוניקס

הסיפור המחקרי

במסגרת בדיקת כל הנתונים שנזכרו לעיל, החלטנו לבדוק באופן נרחב ושיטתי יותר את מגוון אבני החן שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות מהתקופות ההיסטוריות השונות. באדיבות רשות העתיקות, קיבלתי אישור לעבור על רשימות המצאי של אלפי אבני חן שמקוטלגים ומאוחסנים במחסני אוצרות המדינה. למחקר הצטרפה יעל אלקיים, שמתמחה בתחום הגמולוגי והארכיאולוגי, ובחנה בבדיקות מדעיות שונות מדגם מייצג של אבנים במטרה לזהותם באופן מוחלט. מסתבר שמדובר ברשימה שאינה כוללת יותר מעשרים וחמישה סוגי אבני חן.

מתוך הממצא שמתייחס לאבני חן שנחשבו ליקרות בתקופת המקרא נכללים  קרנליאן, אגת, אמתיסט, גארנט, המטייט, ג'יד (נדיר), ג'ספר, לזוריט, מלכיט, אוניקס, סרדוניקס, אוליבין, טורקיז, קריסטל ומיני קוורץ נוספים. לכך ניתן להוסיף את הענבר, הזכוכית והאבסידיאן. אם נקבל את ההנחה שלא הייתה זהות בין כל שתים עשרה אבני החושן, הרי שסביר שחלק מאבנים אלה הן המועמדות העיקריות לזיהויים, וכל מה שנותר לעשות הוא לייחס לכל שם את האבן המתאימה. בזיהוי אבני החושן מימי בית שני, יש להתייחס למרחבים החדשים שבהם נמצאות אבני חן, כמו אזור הודו וסרילנקה וכן לאיתור מכרות של בריל במצרים בתקופה ההלניסטית רומית. בהתאם לכך ניתן להוסיף לאינוונטר המקראי עוד כמה אבנים יקרות שהופיעו בתקופה זו ונזכרות בתרגומים ביוונית ובארמית, והן: מיני בריל: אקוומרין ואזמרגד,  קורונדום כחול, אופל וכן פנינה ואלמוג. ממצא זה וראיות נוספות מוכיחות, למשל, שה"יהלום" המקראי אינה אבן  הדיאמנט, המכונה בימינו בשם זה יהלום, זיהוי שמופיע לראשונה בימי הביניים והיה מוכר כאבן חן מלוטשת שכיחה רק באותה העת.

ד"ש מאזור המקדש  

דומה שאחד האתרים הארכיאולוגים המסקרנים ביותר הוא מתחם הר הבית בירושלים שעליו עמד בית המקדש הראשון והשני. בשנת 2004 החל פרויקט סינון העפר שהוצא בשנת 1999, מבור גדול בחזיתו של המבנה התת קרקעי המכונה "אורוות שלמה", בפינה הדרום-מזרחית של הר הבית. העפר שהוצא על ידי אנשי הווקף, נשפך במורד נחל קדרון. מדובר באלפי מטרים מעוקבים של עפר, שרובו הועבר אל הגן הלאומי "עמק צורים".  ערמות העפר שהועברו במשאיות מוספרו ומוינו בהתאם למיקומם בשפך ובהתאם לאופיים. לאחר מכן החל סינון שיטתי של העפר באופן ידני, שהניב עד כה מאות אלפי ממצאים מסוגים שונים. בשנת תשע"ה פניתי בבקשה למנהלי הפרויקט,  ד"ר גבי ברקאי וצחי דבירה, לבדוק את ממצא אבני החן. במחקר משותף שערכנו נבדקו למעלה מחמישים אבנים שנמצאו בעפר. חלק מהפריטים התגלו כעשויים מזכוכית מלוטשת וגולמית (אובסידיאן) , עדות לתעשייה של חיקוי משובח לאבני חן ממוצא מינרלי.

 למעשה, עשרים פריטים בלבד, הוגדרו כאבני חן אמיתיות ובהם: אוונטרין, קרנליאן, אוניקס וג'ספר, לזוריט, אזורייט, סודליט, סרפנטין ירוק ואמזוניט וכן כמה שלושה שברים של "אבן אילת". יוצאת דופן היא אבן האופל שאינה בעלת הרכב גבישי (אבן אמורפית) והענבר, שמקורו אורגני (שרף עצים מאובן). שימושן של רוב האבנים היה לנוי, תכשיטים, חותמות ועוד, כפי שמעידות צורתן ועיבודן. כל האבנים המצויות היו בדרגה עד 7 בסולם מוהס, כיום הן מוגדרות כאבני חן למחצה.

הממצא מהר הבית משקף נאמנה את מצאי אבני החן שהיו מקובלות בשימושן לאורך כל התקופות ההיסטוריות של ארץ ישראל וסביבותיה.  אבני הקרנליאן המשובחות הובאו מתימן,  האמזוניט  או פלדספר ירוק, נכרה בעבר במדבר המצרי והלובי. האבן הייתה אהודה במצרים העתיקה, וכנראה שהיא זוהתה עם ה"אזמרגד" היווני, בטרם החל השימוש באבני בריל.  אבני הלפיס לזולי הגיעו מאפגניסטאן דרך מסופטמיה למזרח הקרוב.  אבן הסודליט, דומה בהרכבה וגוונה ללפיס לוזלי (למעט הפיריט), ומופיעה אף היא בממצא מתקופת הברזל ואפשר ששימשה חלופה לראשון. בתקופה ההלינסטית-רומית נתגלו מקורות חדשים וסוגי אבנים שלא היו ידועים לפני כן בעקבות פיתוח קשרי המסחר עם סרילנקה והודו. אחת הדוגמאות לכך היא אבן האופל. מקור השם הוא מסנסקריט  (upala)ופירושו "אבן טובה", שכן בתקופה הקלאסית הודו היתה כנראה מקורה היחיד.

אחת הבעיות העיקריות שבממצא של העפר מהר הבית הוא שאין לו תיארוך מוגדר. העפר הוצא באופן בלתי חוקי, ללא כל פיקוח ושמירה על סטנדרטים מקצועיים של חפירה ארכאולוגית מוסדרת ומקצועית עם כל המשתמע מכך.  למרות מגבלות אלה ערכם של ממצאים אלה הוא רב, שכן הממצאים משקפים את הפעילות האנושית והתרבותית בהר הבית או במרחב "ירושלים הקדושה" בעת העתיקה.  יתירה מזאת, הוא מעמיד באופן ריאלי את מסורות הזיהוי שהוצעו לאבני החושן, למשל בתרגום אונקלוס:  ה"אודם" עם הקרנליאן, ה"ספיר" עם הלזוריט, ה"לשם" עם הענבר וה"ישפה" עם האופל.

שחזור החושן

ישנם עשרות של שחזורים של החושן הנמצאים למכביר בספרים וחומשים. אנו החלטנו לנסות לשחזר את תבנית החושן בהתאם למחקר ההיסטורי וההלכתי שערכנו. הנתונים על צורתו של החושן, גודלו והחומר שממנו הוא עשוי מופיעים מפורשות בתורה (שמות כח טו – ל; לט ח-כא). החושן היה עשוי מאריג שמורכב מתשליב של חמישה מיני חוטים: זהב, שלושה חוטי צמר צבועים בתכלת, ארגמן ותולעת השני, ופשתן לבן. כל חוט זהב שולב עם שאר ארבעת מיני החוטים, שכל אחד מהם היה שזור משישה חוטים ('שֵׁשׁ מָשְׁזָר'). כלומר בסה"כ החושן נארג מחוט עבה שנשזר מעשרים ושמונה חוטים (רמב"ם, הלכות כלי המקדש ט, ו(. גודל החושן היה אורך שתי זרתות ורוחב זרת אחת (שם טז), והוא היה מתקפל לשניים למעין כיס רבוע ("רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל") בשיעור זרת על זרת ההיסטורי וההלכתי, כלומר, בשיעור כ-22-25 ס"מ.  

לצורך שיחזור מדויק של החושן פניתי עם נתונים אלה לגב' אורנה הירשברג, מומחית לטוויה עתיקה, הנמנית עם נשות "לשכת הפרוכת", פרויקט שחזור הפרוכת של המקדש. נסעתי עם רעייתי לסדנה שלה הממוקמת באחת מגבעות איתמר שבשומרון . פגשנו אותה בתוך מבנה גדול שבמרכזו נול ענק בגובה של חמישה מטר לערך ומתקרתו משתלשלת פרוכת צבעונית ענקית. לאחר שהציגה בפני עשר אפשרויות שונות של חוטים ושיטות שזירה שונות בחרתי את הדגם שנראה הקרוב ביותר למתואר במקורות. מטווה החושן שהתקבל היה בגודלו האמתי, מרהיב ביופיו; בתשליב גווני החוטים הצבועים ובבוהק חוטי הזהב. בשלב הבא פניתי ליעל אלקיים, שכאמור עוסקת באבני חן עתיקות, אך גם גרפיקאית מוכשרת ובעלת שאר רוח לצורך השלמת השחזור באופן וירטואלי.   החושן שוחזר בארבע שיטות: תרגום השביעים, תרגום אונקלוס, מדרש שמות רבה ורב סעדיה גאון. על פי שיטות העיבוד והחריטה הקדמונים, האבנים עוצבו בצורה אליפטית ולא מלבנית כפי שמקובל בשחזורים המאוחרים. מסביב לאבנים ניתן להבחין במעין טבעת זהב, כלומר השוליים של גומות הזהב שבהם היו משובצות האבנים. לארבע פינותיו של החושן הוספנו טבעות זהב ששימשו לצורך חיבור החושן לאפוד; השתים העליונות באמצעות שרשראות זהב והשתים התחתונות באמצעות פתילים בגוון תכלת.

מבין כל שיטות הזיהוי נראה שיש להעדיף את שני התרגומים הראשונים (במיוחד אונקלוס), הקדומים יחסית, הקרובים לימי פעילות הבית השני, בהנחה שהם משמרים לפחות בחלקם את "זיכרון המקדש". מסתבר שאין פער גדול ביניהם והם מתייחסים בסך הכול לכחמש עשרה אבנים, שכולן מופיעות בספרות ההלניסטית-רומית בת הזמן.

אבני החושן על פי תרגום אונקלוס

אבני החושן על פי תרגום אונקלוס

מקורות:  

  • רש"י לשמות כח, טז; הרמב"ם, הלכות כלי המקדש ט, ו.
  • י' אלקיים, ז' עמר, ג' ברקאי וי' דבירה, "אבני חן מפרויקט סינון העפר מהר הבית ומשמעותן", חידושים בחקר ירושלים, הקובץ העשרים ואחד, רמת גן תשע"ו, עמ' 308 – 319
  • ז' עמר, החן שבאבן: אבני החושן ואבנים טובות בעולם הקדום, הר ברכה תשע"ז.
  • ז' עמר,  "זיהוי אבני החושן", בד"ד, 31 (תשע"ו), עמ' 7 – 27.

רותם המדבר בטיפול צהבת ילודים בתימן

שימוש מיוחד היה בתימן בצמח בר מקומי כמזור למחלת הצהבת, שם הוא כונה בשם "אצפאר" (צהוב) או "צפר" (צהבת). מסורת ריפוי עתיקה הייתה מסורה במשך כמה דורות בידי בני משפחת מוסא בן חיים בדיחי שגרו בצנעא והם העניקו את שירותיהם חינם לכל דורש כגמילות חסדים. עם עלייתם לארץ ישראל הם מצאוהו בחולות נתניה וגבעת אולגה. בני המשפחה המשיכו במסורת שלהם, אספו את הצמח והמשיכו לספק אותו לפונים אליהם מכל רחבי הארץ ולכל עדות ישראל. לפי ההערכה הם טיפלו בצמח ה"צהבת" בקרב מאות מניקות וילודים, ולרוב דווחה הצלחה ביעילות השיקוי ולא היו ידועות תופעות ללואי מיוחדות. הטיפול כלל הרתחה של חתיכות מענפי הצמח ושתיה מועטת ממנו. למשל לפי ההנחיות, "לתינוק שאמו אינה מניקה יש לתת 2- 4 טיפות בפה (ולא יותר!), פעם ביום או פעמיים".

 

צמח הספאר לצהבת יילודים

צמח הספאר לצהבת יילודים

 

הטיפול השכיח היה בצהבת ילודים, שנובעת מעודף כדוריות דם אדומות (בילירובין) ונועד לאפשר לקיים את ברית המילה במועדו. מבחינה הלכתית קיימת הקפדה לקיים את טקס ברית המילה ביום השמיני להולדתו (בראשית יז יב). ואולם כבר בתלמוד מובא שבמקרים שבהם שנשקפת סכנה לחיי התינוק, למשל כאשר הוא "ירוק" (צהוב בלשון חז"ל) הוא בגדר חולה, וצריך לדחות את מועד המילה. הרמב"ם כפוסק וכרופא מדייק, שדחייה זו היא רק כאשר מדובר בתינוק "ירוק ביותר", וזה לשונו:  "קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר, אין מלין אותו עד שיפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים… מפני שזה חולי הוא. וצריך להזהר בדברים אלו הרבה".

 

יהודי תימן, שהלכו בעקבות פסיקת הרמב"ם, הקפידו מאוד לבדוק את התינוק היטב לפני מילתו, ואחזו בכלל של "ספק נפשות להחמיר". בעבר נעשתה בדיקת רמת הצהבת על פי צבעו של הילוד, וההחלטה האם לקיים את הברית במועד או לדחותה התקבלה בעצת רבנים ומוהלים שהיו בעלי ניסיון רב וכיום גם נועצים בהמלצות הרופאים.

 

הספור המחקרי

 

כבן למשפחת עולי תימן התעניינתי עוד בצעירותי בסיפורים על הרפואה העממית התימנית

שהייתה מסורה בידי מרפאים שונים. רפואה זו והשימוש בסממני המרפא המקומיים עברה כתורה שבעל פה. בקרב משפחתי שמעתי על הגמ"ח שמחלק צמח מרפא פלאי המכונה "צפר" המסיר את הצהבת מתינוקות. פניתי למשפחה שעוסקת בדבר וקיבלתי ממנה דגימות מהצמח עם הנחיות מפורטות לאופן הטיפול. הגדרתי את הצמח כרותם המדבר (Retama raetam), שיח בעל תפוצה סהרו-ערבית נרחבת, שחודר לבתי גידול יבשים בחבל הים תיכוני. הוא גדל בין היתר בתימן, וגם בארץ ישראל בנגב, במדבר יהודה ובחולות מישור החוף. הצמח מזוהה עם הרותם הנזכר במקרא (מ"א יט ד-ה; איוב ל ד). לצמח שימושים רפואיים שונים בקרב חברות מסורתיות שונות, אך עד כה לא תוארו במחקר הסגולות שייחסו לו בהורדת הצהבת.

 

יום אחד (כ"ב בניסן תשס"ד), נכנסתי למשרדי באוניברסיטה בעת שכיהנתי כראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה. כעבור דקה נכנסה אלי אסנת, המזכירה הבכירה והוותיקה ושאלה אותי האם ראיתי את ההודעה שעל שולחני. עניתי לה שטרם הספקתי לעבור על כל ההודעות שהיו מונחות על שולחני. היא פנתה בסבר פנים חמור ושאלה, "האם לא שמת לב שכתבתי באותיות גדולות  'דחוף' ? אני עובדת במחלקה הזו כשלושים שנה והאמן לי עד כה טרם נתקלתי בעבודתי במשהו שהוא באמת דחוף, אז תתקשר מייד !".

 

ההודעה הייתה מידידי דוד קאפח שעוסק ברפואה טבעית עם בקשה בהולה להתקשר לבית חולים שערי צדק בירושלים. כמובן שמיד התקשרתי והאחות ורד אחרק-כהן,  מספרת לי שלפני שעתיים  הובהל אליהם תינוק בן שבעה ימים, כשהוא במצב קריטי, עם סימנים קשים של הרעלה.  התינוק סבל מדיכוי נשימתי ודיכוי מערכת העצבים המרכזית, דבר שבא לידי ביטוי בנשימה שטחית שהלכה והידרדרה: הוא החל להקיא, גופו הכחיל, הגיב באפטיות, ונצפו סימני חמצת קשה – כלומר כשל כללי של מערכות שונות בגוף.

 

עם הגיע התינוק לבית החולים פתח הצוות הרפואי באופן מידי בתחקיר כדי לגלות את נסיבות האירוע ולנסות לטפל בתינוק בהתאם. האב, יהודי שומר מצוות, דיווח שבנו נולד כשהוא עם צהבת תינוקות, ועל מנת לרפאהּ השיג את צמח ה"צפר" ועשה ממנו שיקוי ובו השקה את התינוק. עד לאותו האירוע טרם זוהה הצמח בשמו המדעי, ודגימות ממנו נשלחו למומחים אחדים בארץ.  לאחר ששמעתי בפרוטרוט את פרטי המקרה ותיאור הצמח, הודעתי לאחות שכבר הגדרתי בעבר את הצמח עם רותם המדבר, ולאחר שדגימה מהצמח שממנו הכינו את השיקוי הגיע אלי תוך כשעה וחצי באמצעות שליח מיוחד אישרתי סופית את הזיהוי. כך התאפשר לרופאים לבחון בספרות המקצועית את המידע הידוע על החומרים הפעילים בצמח ולהחליט על אופן הטיפול בתינוק.

 

ניתוח המקרה הרפואי  מעלה שמדובר בתינוק שנולד בריא לאחר הריון תקין. ביום הרביעי לחייו הגיע רמת הבילירובין בגופו ל 16% מ"ג וביום השישי ל 15.2% מ"ג. הילד היה ערני ואכל טוב. האב חפץ לקיים את טקס ברית המילה ביום השמיני להולדתו, ורצה "להאיץ" את הטיפול בצמח הרותם. בניגוד להוראות, הוא נתן לבנו מינון של כ 20 מ"ל (!) מהתמצית המרוכזת במקום 2 – 4 טיפות ממשרה מהול. בשל מצבו הקשה הונשם התינוק באופן מלא, עבר שטיפת קיבה וטיפול בפחם פעיל. הושאר במעקב צמוד ולאחר כיממה החל להתאושש ויצא מכלל סכנה. לאחר חמישה ימים שוחרר מבית החולים, וכעבור שבוע נערך לו טקס ברית המילה. מסקנות החוקרים מהמקרה הזה היא שיש להיזהר משימוש בלתי מבוקר בצמח זה. המקרה שתיארנו הוכיח שברפואה מסורתית וקונבנציונלית כאחד יש להקפיד להשתמש במינון המדויק, וחריגה מכך עשויה להיות מסוכנת.

 

 מקורות:

  • בבלי, שבת קלד ע"א
  • הרמב"ם, הלכות מילה א יז; שו"ע, יו"ד רסג, א
  • ז' עמר, "חומרי המרפא אצל יהודי תימן", בתוך: תזונה ורפואה עממית (ז' מדר וי' ריעאני עורכים), תל אביב תשס"ה, עמ'  169 – 188.
  • הנ"ל, "השימוש ברותם בטיפול בצהבת ילודים במסורת יהודי תימן", תהודה, 28 (תשע"ב), עמ' 132 – 136.
  • T. Schmid, D. Turner, M. Oberbaum, Y. Finkelstein, R. Bass & D. Kleid, "Respiratory Failure in a Neonate After Folk Treatment with Broom bush (Retama raetam) Extract", Pediatric Emergency Care, 22 (2006), pp. 124-126