פרשת בא

לדמותו של הכלב במקרא

הקב"ה מבטיח בפרשתנו שבעת יציאת מצרים "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ז). במאמר זה נעמוד בקצרה על משמעותו של ביטוי זה  ועל רקע מעמדו של הכלב במקרא.

הכלב נזכר במקרא 32 פעמים, מבעלי החיים השכיחים ביותר בסמוך למשכנות האדם.  מוצאו של כלב הבית Canis lupus familiaris)) הוא מהזאב, אם כי לאחר תהליך ביות ממושך הם נחשבו למינים שונים:  "הזאב והכלב… אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה" (משנה, כלאים א, ו). במצרים העתיקה כבר היו ידועים גזעים שונים, אף כחיות מחמד ולציד.

המקרא מזכיר העלאת קרבן כלב כדבר משוקץ (ישעיהו סו, ג ). פולחן הכלבים היה רווח בתרבויות הזרות בתקופת המקרא. הרודוטוס מציין כיצד המצרים היו קוברים את הכלבות בתיבות קדושות. בסטירה יוונית  שנכתבה על הפולחן המצרי נאמר: "אתה סוגד לכלבה, אני מרביץ לה מכות, כשאני תופס אותה גונבת מזונות". עדות לפולחן זה, נמצאה למשל בחפירות באשקלון. מאות רבות של קברי כלבים שנקברו בתשומת לב קפדנית וכל הסימנים מראים שהם היו מקודשים לאוכלוסייה הנכרית.

אולם בתרבות הישראלית הקדומה לא נהגו לטפח את הכלב לצרכים אלה. הוא לא נחשב למבוית במלוא מובן המילה. היחס אליו במקרא היה לרוב שלילי ושימש כביטוי של בוז ופחיתות כבוד: "מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב" (מל"ב ח, יג), "הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי" (שמ"ב ג, ח ) או "הַכֶּלֶב הַמֵּת" (שמ"ב ט, ח; טז, ט). כרגיל הוא נחשב, כמפגע רע בסביבת האדם, כחיה רעה למחצה ובמקרים מסוימים תכונה זו נוצלה להנהגת הצאן ושמירתו: "לשית עם כלבי צאני" (איוב ל, א).

  תופעה שכיחה הייתה מציאותן של להקות כלבים משוטטים בחוצות הכפרים ובסביבות הערים. המפגש עם "כלבים עזי נפש" ⁽ישעיהו נו, י-יא) עלול היה להיות מסוכן: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי" (תהלים כב, יז; כא). נהגו להרחיקם ולהתגונן מפניהם במקלות (שמ"א יז, מג ).  קול נביחותיהם המציקות נשמעו למרחוק: "יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" (תהילים נט, ז). הכלבים המסתובבים ניזונו  משיירי מאכל אדם, כמו נבלות: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל).  בתיאורי פורענות וביזיון הם מופעים כאוכלי פגרי אדם ומלקקים את דמם  (ירמיהו טו, ג; מל"א יד, יא; כב, לח ועוד).

 על רקע זה יש להבין את הפסוקים בפרשתנו, שבהם מתואר הניגוד שיהיה בין קולות הזעקה של המצרים לנוכח פגרי בכוריהם: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ובין התנהגותם הכנועה והשקטה של הכלבים: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא, ו-ז).  דימוי זה מתייחס לשרבוב לשונו של הכלב ובהשאלה לפיו הפעור בעת פעולת הנביחה או הנשיכה  או אולי אף לסימני הכלב השוטה החולה בכלבת: "פיו פתוח, רירו יורד" (ירושלמי יומא ח, ה). התנהגות הכלבים המאופקת בעת יציאת מצרים מתוארת בגדר תופעה נסית, שיתכן גם באה להראות, שאפילו הכלבים שנחשבו בקרב ישראל לבריות שפלות, הבינו את גודל השעה.