תָּחַשׁ

"וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ" (במדבר ד, ו).

התחש נזכר בתורה שלוש עשרה פעמים, כמין של עור ששימש כסוי עליון (שמות כן, יד) למשכן וכליו. פעם נוספת נזכר בספר יחזקאל בין פרטי לבוש האישה היוקרתיים: "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (טז, י). הרושם העולה הוא שמדובר בעור עבה, שהתאים להכנת מנעל וכיריעת כיסוי שהייתה עמידה לתנאי האקלים הקיצוניים במדבר. מדובר בפריט שהיה ברשותם של בני ישראל שתרמו אותם לעבודת המשכן (שמות כה, ד; לה, כג). ה"תחש" הוא גם שמו של בן ראומה פלגש נחור (בראשית כב, כד), אם כי יש הסבורים שמדובר בשם מקום באזור סוריה או לבנון.

כבר בתקופת חז"ל לא היה לתחש זיהוי ברור וכל הפירושים שהובאו מאז ועד היום הם בגדר השערות ברמות סבירוּת שונות. לפי גישה אחת מדובר בעור בעל חיים שעבר תהליך עיבוד מיוחד. כך למשל, סבר רס"ג שתרגם לערבית בשם "דארש", הוא עור בצבע שחור, כלומר מקביל ל"עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים". גישה אחרת היא שמדובר בעור של בעלי חיים ספציפי הנקרא בשם זה ונחלקו חכמים בטיבו של אותו יצור:

רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר וממנה עשו יריעות ור' נחמיה אמר: מעשה נסים היתה ולשעה נבראת ונגנזה" (תנחומא, תרומה, ו).

על דרך זו הובאו בתלמודים  דעות אחדות. יש הסבורים שמדובר בבעל חיים ססגוני, כלומר שפרוותו בעלת גוונים רבים. כמו כן היתה מחלוקת האם מדובר במין חיה או בהמה. דומה, שבשל העמימות לגבי זיהוי התחש התפשט הפירוש שהתחש בימי משה היה ברייה  בעלת קרן אחת שלאחר בניית המשכן "נגנזה" (ירושלמי, שבת פ"ב ה"ג ד ע"ד; בבלי, שם כח ע"א-ע"ב).

דומה שרוב הפרשנים והחוקרים פירשו שמדובר בבעל חיים מסוים בעל עור ססגוני, ומבין כעשרה זיהויים שהובאו: נציין את הג'ירפה, בעל חיים טהור ומקרין, שיש לו את העור העבה ביותר מקרב היונקים הטהורים. זיהויים פחות סבירים הם היונקים הימיים: חַדְשֵׁן  (Monodon monoceros) ופרת הים (Dugong dugon). הזיהוי האחרון מבוסס על פי דמיון השם תחש לשמו בערבית: "תחס". יונק זה נראה לעתים בחופי ים סוף. עורו גדול מאוד, והוא שימש אצל הבדווים לעשיית סנדלים. מדובר ביצור טמא ולפי התפיסה שמדובר ביצור טהור אין זיהוי זה מתאים.

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ

 הפסוקים הבאים באים לתאר את עונשם של הגויים הנמשכים לאלילי שוא וסופם כרשעת סדום ועמורה. כל הרכיבים בפסוק הללו מתייחסים לענף הגפן ולתוצריו: לעץ, לאשכולות, לפירות הבודדים (ענבים) וליין המופק מהם. גם המילה "שדמה" פרושה "כרם-גפן". כך עולה גם מהפסוק: "כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה" (ישעיהו טז, ח). התיאורים מכוונים לקללה שבה ה' המטיר על אזור סדום ועמורה  שהיה לפנים מקום פורה (יג, י) גפרית ואש עד שנהפכה כל הארץ "וצמח האדמה" (בראשית יט, כד-כה). האדמה הרוויה בגפרית ומלח לא תצמיח דבר מועיל (דברים כט, כב) וכך באופן מליצי הענבים המתוקים והמזינים נהפכו למרים ורעילים והיין לשיקוי ארס הנחשים הקטלני.

אף שאנו סבורים שהפסוקים מתייחסים לגפן היין, נזכיר שיש חוקרים שזיהו את "גפן סדום" צמחי רעל המזכירים בצורתם את הגפן ופירותיה, כמו "גפן שדה" (מל"ב ד, לט) המזוהה עם אבטיח הפקועה  (Citrullus colocynthis) או סולנום השחור (Solanum nigrum) הנקרא בערבית "ענב השועל" או "ענב הנחש".

זיהוי אחר קשור לצמח פתילת המדבר הגדולה (Calotropis procera) או בשמו העממי "תפוח סדום". דומה שמדובר בזיהוי קדום ביותר שמובא כבר על ידי יוסף בן-מתתיהו: "וסמוכה לים-המלח היא ארץ סדום, אשר היתה לפנים מבורכה במגד אדמתה ובכל טוב עריה ועתה היא כלה ארץ שרפה…וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלפתו דומה לצבע פרי-מאכל, אולם בהתלשו בכף הוא כלה כעשן כאבק. המראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם על-דבר ארץ סדום" (יוסף מלחמת היהודים ד, ח, ד). במשך מאות בשנים רבים מהצליינים שתרו את אזור ים המלח מציינים בעקבות תיאור זה כיצד הם קטפו את הפרי הירוק שתוכו ריק וכיצד פרץ מתוכו עשן ואפר. הכוונה היא לענן של ציצות השערות הלבנות של הזרעים הנמצאים בפרי הצמח הרעיל, המופצים באמצעות הרוח. ראוי לציין שמסיבים אלה החלקים כמשי התקינו בגדים יוקרתיים בעת העתיקה ולדעת רב סעדיה גאון הם בגדי ה"בוץ" שמהם התקינו את בגדי הכהן הגדול. בימינו יש שזיהו את הצמח עם "פתילת המדבר" הנזכר במסכת שבת (ב, ב).