הזית והגפן בפרשת נוח

והנה עלה זית  (ח, יא).

המפנה המשמעותי בסיפור מי המבול בא לידי ביטוי במילה "והנה", כאשר היונה חוזרת בשנית עם עלה זית בפיה. הפסוק מציין במפורש שזה היה הסימן שלימד את נוח שאכן יבשה הארץ.

אזכור הזית אינו מיקרי. כידוע המבול  התרחש בחודשי החורף (ז, יא) ובתקופה זו כל עצי הפרי החשובים נמצאים בשלכת, כגון גפן, תאנה ורימון, בעוד הזית הוא ירוק-עד ונקל היה ליונה למצוא עלה של זית.

מציאותו של הזית מעידה שהוכשרה הדרך לישובו של עולם.  הזית הוא עץ פרי ידוע בעמידותו וביכולותו להתגבר על פגעי הטבע. הוא מותאם לאקלים הים תיכוני חם ויובשני מחד, אבל רגיש לבעיה של העדר ניקוז מים בקרקע. כלומר, באופן סמלי אזכור הזית, אכן מוכיח שהקרקע יבשה באופן מוחלט. המים כלו לא רק בפסגת הרי אררט המושלגים, אלא גם באזורים הנמוכים והחמים יותר. לזית שימושים רבים, מזון ותאורה – מציאותו מעידה שיש בסיס קיומי לעולם – אפשר להתחיל שוב, לצמוח ולחיות.

  ויטע כרם (ט, כ)

כמעט שנה היה נוח ומשפחתו כלואים בתיבה הצפה ומטלטלת על פני המים. כאשר יצא מהתיבה הוא החל לעבוד את האדמה ונטע כרם. יכול היה נוח לטפח עצי פרי אחרים כמו הזית הנזכר לפני כן (ח, יא), אבל הבחירה בגפן מלמדת את ההתקשרות העמוקה עם עבודת האדמה. יש בכך ביטוי לכמיהתו של נוח שעבר תקופה קשה של טלטול וחוסר ודאות במי המבול הגועשים ליציבות והתיישבות בקרקע.  אין לך גידול יותר מפונק ותובעני כמו הגפן ותוצריו הדורשים טיפול כמעט לאורך כל השנה.  זאת בניגוד לזית שרוב טיפוחו היא בעונת המסיק הקצרה. הגפן מסמל את ההשתעבדות לאדמה המאפיין את יושבי הקבע בניגוד לנוודים. בחברות נוודיות רבות לא שתו יין כאידיולוגיה, משם שהדבר סימל את ההשתעבדות לאדמה. כך מסופר על הנבטים יושבי המדבר וקדמו להם הם בני  יונדב בן רכב (ירמיהו לה, ו-ז).

 דומה שמרומזת כאן ביקורת על נוח שמחליט להפוך במהותו איש אדמה ולהקדיש את כל מרצו וחייו לכך,  בעוד שהוא הזניח את כל חיי הרוח;  מאיש צדיק הפך נוח לאיש אדמה, המייצגת את החומריות. המבול התחולל משום שמלאה הארץ חמס והמים היו כביכול הגורם המטהר. אבל נוח מראה שכל אירוע המבול כביכול אינו משפיע עליו, במקום להתקדם הוא נסוג ונאחז באדמה, בחומר ולא ברוח  (ראו בראשית רבה, פרשת נח,  לו).

  מעבר לכך, קיימת כמובן סכנה  בצריכת יין שאינה מאוזנת; אמנם יין משמח לב אנוש (תהילים קד, טו), אבל השתעבדות והתמכרות ליין היא אסון, כפי שמובא על נוח לאחר שנטע כרם: "וישת מן היין וישכר ויתגל" (ט, כא).