"ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים יא יד).

דגן, תרוש ויצהר הם כינויים כלליים, לשלוש הקבוצות העיקריות המרכיבות את רשימת "שבעת המינים" (דברים ח, ח) ותוצריהם –  גידולי היסוד של ארץ ישראל. מדובר בשמות נרדפים לתבואה, יין ושמן, מוצרים שניתן לשמרם לאורך זמן. המינוח המקראי שונה במשמעותו מזה המקובל כיום בלשון העברית בת ימינו.

דגן –  נזכר 39 פעמים במקרא, שם כללי ליבול הגרגרים של מיני הדגניים, אשר שמשו בעיקר להכנת לחם. בתקופת המקרא נכללו בדגן: חיטה, שעורה וכוסמת. במשנה נזכרו "חמשת מיני דגן", שכללו גם את השיפון ושבולת השועל. לקבוצה זו מעמד מרכזי מאוד בהלכה, ומכאן החשיבות הרבה בהגדרת קבוצה זו ובזיהויה המדויק. זאת בניגוד למינוח הבוטני המודרני של ה"דגניים" (Poaceae), משפחה הכוללת כעשרת אלפים מינים.

תירוש – שם נרדף ליין. כך הדבר גם בלשון אוגרית וחתית וכן מבארים באופן עקבי התרגומים הקדומים, כמו תרגום השבעים ביוונית, אונקלוס בארמית ורב סעדיה גאון בערבית. יתכן שהתירוש הוא שם ספציפי ליין חדש (רמב"ן לדברים יד, כב, לפי יואל ב, כד; נחמיה י, לח).

כיום המשמעות של תירוש הוא "מיץ ענבים", שטרם עבר תסיסה והפך ליין.   מיץ הענבים נקרא בלשון המקרא בשם "עסיס"  (יואל א, ה) או אולי "משרת ענבים" (במדבר ו, ג) ואותו ניתן היה לנצל לשתיה בשלהי הקיץ מיד לאחר דריכת הענבים. בתנאי האקלים של ארץ ישראל ובהעדר תנאי קירור ופסטור המיץ מתקלקל ומתעפש תוך ימים ספורים. לכן לא סביר שהמקרא יזכיר את התירוש רבות  (38 פעמים; יין נזכר 181) אם היה מדובר במשקה זניח ושולי כמיץ ענבים.

דומה, שהבחנה בין תירוש ליין מובאת לראשונה בספרות חז"ל. התוספתא בנדרים אומרת: "הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין" (ד, ג), מכאן שמדובר בשני מוצרים שונים. ואולם בתלמוד הירושלמי כתוב במפורש שהבחנה זו היא רק בלשון בני אדם, ובהלכות נדרים הולכים על פי לשון בני אדם. ומוסיף הירושלמי שבלשון התורה "'תירושך' – זה היין" (ירושלמי, ז א, מ ע"ב; ירושלמי, יומא ח ג, מה ע"א; בבלי, שם, עו ע"ב). אליעזר בן יהודה ממחדשי השפה העברית, אימץ במילונו את הפרשנות המאוחרת, אולי מבלי שהיה ער לבעייתיות הקשורה למציאות הריאלית. ומאז ועד עתה,  התירוש הפך כינוי למיץ ענבים ולא  ליין כפי שהיה בתקופת המקרא.

יצהר – נזכר 23 פעמים במקרא כשם נרדף לשמן-זית, למשל: "ארץ זית-יצהר ודבש" (מ"ב יח, לב, בהשוואה לדברים ח, ח). במקום אחד מצאנו במקרא את הפועל "יצהירו", כשם פעולת עצירת הזיתים לשמן.

נזיר: מילון לאיסור הגפן ותוצריה

   מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל  (במדבר ו, ג-ד).

הנזיר נאסר באכילת פרי הגפן ושתיית היין בכל המופעים והתוצרים שלהם. ברור שהכוונה לכל תוצרי הגפן, כולל פסולת הפרי, חוץ מהחלקים שאינם מוגדרים כפרי ואינם משתתפים בשום שלב בתהליך ייצור היין והם: העלים, ניצני הגבעולים הצעירים (לולבים), מי הגפנים הניגרים לאחר הגיזום והפרחים הנקראים סמדר (בבלי, נזיר לד ע"ב; רמב"ם, הלכות נזירות ה, ב). לדעת הרמב"ם איסור ה"שכר" לנזיר בתורה מתיחס רק לתוצר הגפן ולא משכר המיוצר מפירות אחרים, כמו תמרים ותאנים (הלכות נזירות ה, א).

התורה מפרטת את כל חלקי הפרי והתוצרים האסורים לנזיר, בהתאם לשימושים והמונחים שהיו מקובלים בתקופה הקדומה. להלן, נעמוד על ביאור כמה ממונחים אלה.

• יין ושכר – שני תוצרים הנזכרים במקרא תדיר בכפיפה אחת (למשל, שופטים יג, ד; ישעיהו ה, כב; משלי לא, ו). על רקע זה ראוי לציון אוסטרקון עתיק שנמצא באשקלון (סוף המאה הששית לפנה"ס) ועליו מופיעים שני השמות: "יין אד(ו)ם" ו"שכר". לפי תרגום אונקלוס ורש"י  ה"יין" הוא יין חדש, שם כולל לעסיס הענבים משלב סחיטת הפירות ועד לשלבים השונים של התסיסה וליין צעיר בן שנתו. לעומת זאת,  ה"שכר" הוא יין ישן (עתיק) מעל לשנה. בתנאים שהיו רווחים בעולם הקדום, כרגיל, לא ניתן היה לשמר יין לתקופה ממושכת. מזון ויין שנשמר שלוש שנים (ישן נושן) היה נדיר ונחשב לברכה (ויקרא כו, י;  משנה, בבא בתרא ו ג). קיים הבדל בין יין צעיר (יין מגתו) שעבר תסיסה ראשונה ובין היין שעבר תסיסה מלולאקטית והוא יותר יציב ומעודן בטעמו. רש"י שהיה בקי במלאכת ייצור היין בצרפת כתב:  "שהיין משכר כשהוא ישן" (במדבר ו, ג).

אולם בדברי התנאים אנו מוצאים עוד שני הסברים למונחים אלה. לדעת חכמים מדובר בשמות נרדפים ואילו לפי רבי אלעזר הקפר התורה מבחינה בין יין מזוג (יין) ליין חי (שכר) – שהוא משכר יותר ומכאן שמו:  "מיין ושכר יזיר – והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין? אלא שתי לשונות דברה תורה. ר' אלעזר הקפר אומר: יין זה מזוג, שכר זה חי" (ספרי, במדבר כג).

• חומץ יין וחומץ שכר – אחת הבעיות הקשות שבהם התמודדו הקדמונים בעבר הוא שימור היין לאורך זמן והחשש מקלקולו והפיכתו לחומץ. תהליך החמצת היין נובע כתוצאה מפעילות של חיידקים ופטריות חומץ בנוכחות סביבת חמצן זמין, שהופכים את האלכוהול לחומצה אצטית.  מדובר בתופעה שכיחה שעלולה לקרות, כאשר היין  נחשף לאוויר, למשל כאשר הקנקן לא נסגר בצורה הרמטית או כאשר קנקן היין נפתח ולאחר מכן לא נשמר בתנאים הולמים כמו קירור. מכל מקום, לחומץ גם היו שימושים רבים, בעיקר לתיבול המזון, כמובא במגילת רות: "וטבלת פתך בחומץ" (ב, יד).

אשר להבדל בין חומץ-יין לחומץ-שכר, הדבר תלוי בהבדלי הפרשנות למונחים יין ושכר שנזכרו לעיל.  יין ישן או יין חי שהחמיץ הוא חזק וחריף בטעמו מיין צעיר או מזוג שהחמיץ. בהקשר לזה נזכיר את "חומץ סתוניות" שהוא כנראה חומץ הנעשה מהענבים אפילות, שנותרו על העץ בחורף (פהמ"ש לרמב"ם, תרומות יא, ב).

• משרת ענבים – מונח זה עשוי להתפרש בכמה דרכים:

1) חומר כלשהוא ספוג בעסיס או ביין לאחר שהושרה בהם ולאחר מכן מוצה ממנו. דוגמה אחת מובאת במשנה לגבי איסור שיעור שתיית רביעית יין: "רבי עקיבא אומר: אפלו שרה פתו ביין" (נזיר ו, א). דוגמה אחרת הוא "חרס אדריאני" (נ"א: הדרייני), שהיה ספוג ביין (משנה, עבודה זרה ב, ג).

2) מים שהושרו בהם ענבים או צימוקים וניכר בהם טעמם (בבלי, נזיר לז ע"א). בשיטה זו נהגו בני תימן להכין מיץ צימוקים ולצאת ידי חובת קידוש, כמובא אצל הרמב"ם (הלכות שבת, כט, יז).

3) מיץ ענבים. נציין שהוא נקרא לרוב במקרא בשם "עסיס" (יואל א, ה). לעומת זאת השם "תרוש" במשמעות זאת היא מאוחרת ובלשון המקרא הוא שם נרדף ליין, כשם ש"יצהר" הוא שם נרדף לשמן-זית (דברים יא יד).

• ענבים לחים ויבשים – כרגיל,  מדובר הפירות הלחים הבשלים, אך גם במצב בוסר (בלשון חז"ל "גוהרקי" (נזיר לד ע"ב). מסתבר שבעבר נהגו להשתמש בענבי בוסר (בערבית: חצ'רם) להחמצת פירות, לרפואה ועוד (ראו ספרי, גידולי ארץ ישראל בימה"ב, עמ' 108, הערה 119). אשר לענבים יבשים, הכוונה היא ל"צימוקים", אם כי מונח זה במקרא אינו שכיח, בסה"כ  4 פעמים, הרוב בספר שמואל (שמ"א כה, יח; ל, יב; ש"ב טז, א; דה"א יב, מא).
• חרצנים וזגים –  כבר במשנה היו חילוקי דעות לביאור מונחי אלו: "אלו הן חרצנים ואלו הן זגים ? החרצנים אלו החיצונים, הזגים אלו הפנימים – דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: שלא תטעה כזוג של בהמה, החיצון זוג והפנימי ענבל" (נזיר ו, ב). הרוב המוחלט של הפרשנים סבורים כדעת ר' יוסי, שהחרצנים הם גלעיני הפירות ואילו הזגים הם הקליפות של הפרי. בכל מקרה, מדובר בפסולת הנותרת מהפרי לאחר דריכת הענבים ומיצוי העסיס. בתהליך ייצור היין הקדום, התסיסה הראשונה נעשתה עם הזגים. לעיתים, לאחר סינון, הזגים שנותרו עברו סחיטה למיצוי נוסף או שהוסיפו עליהם מים לשם התססה נוספת לקבלת יין באיכות נמוכה יותר, הנקרא "תמד" (משנה, ערלה א, ח).

גפן ויין סמל ההשתעבדות

מדוע נבחרה הגפן ומוצריה לשמש כסמל לפרישות הנזיר ? הנזיר הוא אדם שבחר להתנתק מהחיים הארציים ותאוות  העולם, שיאפשרו לו לחיות חיי רוח ולעבוד את ה' ללא הכבלים החומריים. הגפן והיין הם סמל לשעבוד ולהתמכרות האדם. הגפן הוא הגידול החקלאי שמסמל את ההתקשרות העמוקה ביותר של האדם לקרקע; מדובר בגידול תובעני הדורש טיפול והתעסקות מרובה כמעט כל השנה. בימי קדם הוא סימל את יושבי הקבע לעומת הנוודים, עד אשר היו חברות נוודיות שלא שתו יין כאידיולוגיה, משם שהדבר סימל את ההשתעבדות לאדמה (ירמיהו לה, ו-ז). התוצר העיקרי של הגפן הוא היין, שפעמים הביא את האדם לידי השתעבדות והתמכרות שנזקיה הגופניים והמוסריים הם שלילים והרסניים (למשל, ישעיהו כח, ז; משלי כ, א). כך, למשל, מסופר על  נוח לאחר שנטע את הכרם הראשון: "וישת מן היין וישכר ויתגל" (ט, כא).

"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י) – ברכה לשומרי שמיטה

הפרשה פותחת בברכה של גשמים בעתם ושפע של יבול שאיסופו העסיק באינטנסביות את החקלאים:  "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ה). ברכות אלה צריך לראות על רקע המציאות שעמה התמודדו לעיתים החקלאים בארץ:  שנות בצורת תכופות, רעב וחוסר בטחון לעתיד הקיומי. בהעדר אמצעי קירור כבימינו נדרש האדם לשמר את המזון לטווח ארוך, לבד מאסטרטגיית הקיום שנהגה לאחסן מזון לתקופות ממושכות לקראת ימי מחסור שעלולים להגיע. לאבותינו היה מגוון אמצעים לשימור מזון ובאחסונו (ראו בהרחבה בפרשת מקץ, בסיפור יוסף המשביר). הבעיה היא שעם הזמן איכותו וטריותו של המזון פוחת. כמו-כן,  גרגרי דגן ודבלים עלולים להיתקף במזיקים שונים, מציאות שכיחה שהתגלתה בשרידי מזון בממצאים ארכיאולוגים מתקופות קדומות שונות.

כרגיל, ניתן לשמר מזון עם רמת נגיעות סבירה בטווח של כשנה, עד לאיסוף היבול החדש ולכל היותר עד שלוש שנים. זהו פשר הברכה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כו, י). בלשון קדמונינו: "חדש" הוא כינוי ליבול בן שנתו. יבול שמשתמר כשנתיים מכונה "ישן" וכבן שלוש שנים "ישן נושן". כך הדבר, למשל, לגבי היין: "ישן משל אשתקד, ומיושן משל שלש שנים" (משנה, בבא בתרא ו ג). הברכה המובטחת היא לשפע יבול שיספיק לשלוש שנים בכמותו ובטריות גבוהה, עד כי יהיה צורך לפנות את האסמים על מנת לאחסן את היבול החדש.

שפע של יבול המספיק לשלוש שנים נזקק בעיקר בשנת השמיטה, כדברי התורה:

" וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן (ויקרא כה, יט-כב).

קשה שלא לראות את הקשר בין השימוש הכפול במילה "ישן" לברכה של "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י). יתירה מזאת, ברשימת הקללות שמופיעה לאחר מכן מופיע כמה פעמים המילים "שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם" (יח, כא, כג, כח)- בניגוד "לָשׂבַע" (ה, כו) – רמיזה לשנת השמיטה. בפרשת הקללות  נזכרת במפורש עבירה אחת בלבד שבעטיה נגרמו כל הצרות והיא אי קיום מצוות שמיטה (שם, פסוק לו). בכך מעמידה התורה את מצוות השמיטה כאתגר הגדול ביותר באמונה לחקלאיים העבריים.  ברכה מיוחדת מובטחת אפוא לשומרי שמיטה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן".