"ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" (דברים יא יד).

דגן, תרוש ויצהר הם כינויים כלליים, לשלוש הקבוצות העיקריות המרכיבות את רשימת "שבעת המינים" (דברים ח, ח) ותוצריהם –  גידולי היסוד של ארץ ישראל. מדובר בשמות נרדפים לתבואה, יין ושמן, מוצרים שניתן לשמרם לאורך זמן. המינוח המקראי שונה במשמעותו מזה המקובל כיום בלשון העברית בת ימינו.

דגן –  נזכר 39 פעמים במקרא, שם כללי ליבול הגרגרים של מיני הדגניים, אשר שמשו בעיקר להכנת לחם. בתקופת המקרא נכללו בדגן: חיטה, שעורה וכוסמת. במשנה נזכרו "חמשת מיני דגן", שכללו גם את השיפון ושבולת השועל. לקבוצה זו מעמד מרכזי מאוד בהלכה, ומכאן החשיבות הרבה בהגדרת קבוצה זו ובזיהויה המדויק. זאת בניגוד למינוח הבוטני המודרני של ה"דגניים" (Poaceae), משפחה הכוללת כעשרת אלפים מינים.

תירוש – שם נרדף ליין. כך הדבר גם בלשון אוגרית וחתית וכן מבארים באופן עקבי התרגומים הקדומים, כמו תרגום השבעים ביוונית, אונקלוס בארמית ורב סעדיה גאון בערבית. יתכן שהתירוש הוא שם ספציפי ליין חדש (רמב"ן לדברים יד, כב, לפי יואל ב, כד; נחמיה י, לח).

כיום המשמעות של תירוש הוא "מיץ ענבים", שטרם עבר תסיסה והפך ליין.   מיץ הענבים נקרא בלשון המקרא בשם "עסיס"  (יואל א, ה) או אולי "משרת ענבים" (במדבר ו, ג) ואותו ניתן היה לנצל לשתיה בשלהי הקיץ מיד לאחר דריכת הענבים. בתנאי האקלים של ארץ ישראל ובהעדר תנאי קירור ופסטור המיץ מתקלקל ומתעפש תוך ימים ספורים. לכן לא סביר שהמקרא יזכיר את התירוש רבות  (38 פעמים; יין נזכר 181) אם היה מדובר במשקה זניח ושולי כמיץ ענבים.

דומה, שהבחנה בין תירוש ליין מובאת לראשונה בספרות חז"ל. התוספתא בנדרים אומרת: "הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין" (ד, ג), מכאן שמדובר בשני מוצרים שונים. ואולם בתלמוד הירושלמי כתוב במפורש שהבחנה זו היא רק בלשון בני אדם, ובהלכות נדרים הולכים על פי לשון בני אדם. ומוסיף הירושלמי שבלשון התורה "'תירושך' – זה היין" (ירושלמי, ז א, מ ע"ב; ירושלמי, יומא ח ג, מה ע"א; בבלי, שם, עו ע"ב). אליעזר בן יהודה ממחדשי השפה העברית, אימץ במילונו את הפרשנות המאוחרת, אולי מבלי שהיה ער לבעייתיות הקשורה למציאות הריאלית. ומאז ועד עתה,  התירוש הפך כינוי למיץ ענבים ולא  ליין כפי שהיה בתקופת המקרא.

יצהר – נזכר 23 פעמים במקרא כשם נרדף לשמן-זית, למשל: "ארץ זית-יצהר ודבש" (מ"ב יח, לב, בהשוואה לדברים ח, ח). במקום אחד מצאנו במקרא את הפועל "יצהירו", כשם פעולת עצירת הזיתים לשמן.

"וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י) – ברכה לשומרי שמיטה

הפרשה פותחת בברכה של גשמים בעתם ושפע של יבול שאיסופו העסיק באינטנסביות את החקלאים:  "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ה). ברכות אלה צריך לראות על רקע המציאות שעמה התמודדו לעיתים החקלאים בארץ:  שנות בצורת תכופות, רעב וחוסר בטחון לעתיד הקיומי. בהעדר אמצעי קירור כבימינו נדרש האדם לשמר את המזון לטווח ארוך, לבד מאסטרטגיית הקיום שנהגה לאחסן מזון לתקופות ממושכות לקראת ימי מחסור שעלולים להגיע. לאבותינו היה מגוון אמצעים לשימור מזון ובאחסונו (ראו בהרחבה בפרשת מקץ, בסיפור יוסף המשביר). הבעיה היא שעם הזמן איכותו וטריותו של המזון פוחת. כמו-כן,  גרגרי דגן ודבלים עלולים להיתקף במזיקים שונים, מציאות שכיחה שהתגלתה בשרידי מזון בממצאים ארכיאולוגים מתקופות קדומות שונות.

כרגיל, ניתן לשמר מזון עם רמת נגיעות סבירה בטווח של כשנה, עד לאיסוף היבול החדש ולכל היותר עד שלוש שנים. זהו פשר הברכה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (ויקרא כו, י). בלשון קדמונינו: "חדש" הוא כינוי ליבול בן שנתו. יבול שמשתמר כשנתיים מכונה "ישן" וכבן שלוש שנים "ישן נושן". כך הדבר, למשל, לגבי היין: "ישן משל אשתקד, ומיושן משל שלש שנים" (משנה, בבא בתרא ו ג). הברכה המובטחת היא לשפע יבול שיספיק לשלוש שנים בכמותו ובטריות גבוהה, עד כי יהיה צורך לפנות את האסמים על מנת לאחסן את היבול החדש.

שפע של יבול המספיק לשלוש שנים נזקק בעיקר בשנת השמיטה, כדברי התורה:

" וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת  הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן (ויקרא כה, יט-כב).

קשה שלא לראות את הקשר בין השימוש הכפול במילה "ישן" לברכה של "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן" (ויקרא כו, י). יתירה מזאת, ברשימת הקללות שמופיעה לאחר מכן מופיע כמה פעמים המילים "שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם" (יח, כא, כג, כח)- בניגוד "לָשׂבַע" (ה, כו) – רמיזה לשנת השמיטה. בפרשת הקללות  נזכרת במפורש עבירה אחת בלבד שבעטיה נגרמו כל הצרות והיא אי קיום מצוות שמיטה (שם, פסוק לו). בכך מעמידה התורה את מצוות השמיטה כאתגר הגדול ביותר באמונה לחקלאיים העבריים.  ברכה מיוחדת מובטחת אפוא לשומרי שמיטה: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן".