Books and pamphlets
ספרים בעברית
אסופה של מקורות יהודים ואגדות עממיות לצמחים בגן הבוטני לטובת המדריכים והקהל הרחב.
הוצאת אריאל, ירושלים תשע”ו
עבודה זו סוקרת את מוצרי היסוד של ארץ ישראל, שהופקו מצמחים וגידולים. נכללים בהם רוב מוצרי המזון והתעשייה של הארץ באותם הימים: חיטה ושעורה, שמן יין ותמרים.
בין מוצרי התעשייה נסקרים הטקסטיל, חומרי צביעה וניקוי, אמצעי תאורה וכתיבה, בורסקאות ועוד. במיוחד בולטים מוצרי תעשיה שהתפתחו באזורנו רק בתקופה זו, כגון: סוכר, נייר וסבון. מחקר זה מבוסס בעיקרו על המקורות הכתובים, אך דן גם בממצא הארכאולוגי ובטכנולוגיות הייצור.
יש בעבודה זו לתרום להבנת המשק המסורתי וכלכלת האזור בתקופות הקדומות ועד לעת החדשה.
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תש”ן
הספר עוסק בתיאור התמורות בישוב החקלאי במעבר בין התקופה הביזנטית לתקופה הערבית לאור המקורות ההיסטוריים והארכאולוגיים. הוא מתמקד בסקירת כשבעים מיני גידולים חקלאיים של ארץ ישראל בימי הביניים. מדובר בגידולים מסורתיים המוכרים עוד מתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, לצד גידולים חדשים שהופצו בעקבות כיבושי הערבים, ובהם קנה סוכר, בננה, חציל, פירות הדר.
הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל-אביב (קטלוג עברי-אנגלי), תל-אביב תש”ס (בשיתוף עם אפרים לב).
רשימה של חומרי המרפא שהיו בשימוש בימי הביניים במרחב ארץ ישראל לאור מגוון מקורות היסטוריים. המחקר כולל ניתוח רשימת סממני המרפא בהתאם למוצאם: מן הצומח, החי והמחצב, תרופות מקומיות לעומת מיובאות, הקשרים גיאוגרפים ועוד.
הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב תש”ס (בשיתוף עם אפרים לב).
החלק הראשון הוא תקציר תולדות הרפואה בירושלים החל משלהי התקופה הביזנטית, ימי הביניים ועד לתקופת העות’מאנית. בנוסף, מובאת רשימת הרופאים שפעלו בה, מעמדם והכשרתם הרפואית. המחקר פותח אשנב להתבוננות ולמעקב אחר נפתוליה של המסורת הרפואית והעברתה בין מזרח למערב ומן העת העתיקה לעת החדשה.
החלק השני סוקר את חומרי המרפא של תושבי ירושלים ומבקריה. המחקר סוקר את שימושי התרופות תוך עריכת השואה עם אזורים אחרים ועם תרבויות שונות בעת העתיקה.
החדשה.
פירושו של ר’ יעקב צאלון הרופא להלכות דעות פרק ד, נוה-צוף תשס”א.
הספר מבוסס על חיבורו הרפואי של ר’ יעקב יעקב צהלון (1630 – 1687), רופא איטלקי, מתוך דפוס ראשון של “אוצר החיים” ואוטוגרף מספריית המוזיאון הבריטי. הוא מתמקד בפירוש של ר’ יעקב צהלון להלכות דעות פרק ד של הרמב”ם לאור עקרונות הרפואה הקדומה.
הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב תשס”ב
בספר זה מוצג לראשונה מרב המידע הקיים אודות הקטורת, ששימשה לעבודת ה’. מקורות המידע למחקר זה הם אוצר ספרות ההלכה והפרשנות היהודית לדורותיה, המקורות החיצוניים והספרות המדעית. הספר כולל ביאור מונחים הקשורים לקטורת ולצורך הכנתה וכן את משמעותה הסמלית.
עיקרו של הספר מוקדש לסקירה שיטתית של קשת הדעות שהוצעו לזיהוי סממני הקטורת והוא מומחש באמצעות איורים ותצלומים רבים.
הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב תשס”ב (בשיתוף עם אפרים לב).
תיעוד של כמאתיים וחמישים סממני מרפא מסורתיים שנמכרו בשווקי ארץ ישראל עד שנת 2000. הם כוללים מיני שרף, קטורת ותבלין. בכל סממן מפורט סגולותיו הרפואיות על פי הספרות הרפואה הקדומה ואינפורמנטים אותנטיים בליווי תמונה.
במסגרת המחקר נסקרו חנויות של מוכרי תרופות בני דתות ועדות שונות. למחקר היבטים שונים: היסטוריים, אתנו-פרמקולוגיים ופולקלוריסטיים והוא מתעד במידה רבה את שרידי התרבות הרפואית הקדומה שהיא בבחינת עולם הולך ונעלם.
תל-אביב תשס”ג (בשיתוף עם אביבית שוויקי).
ספר זה עוסק בסוגיית חומרי הבעירה שנזכרו במשנה במסכת שבת, בפרק ‘במה מדליקין’. המחקר נותן דגש על הפן הריאלי והבנת המשנה לאור התרבות החומרית והמציאות החברתית והכלכלית ששררה בארץ ישראל ובשאר הפזורה היהודית בתקופת חז”ל.
החלק העיקרי מציג באופן שיטתי את רשימת השמנים והפתילות הנזכרת במשנה וסוקר את הצעות הזיהוי השונות. גולת הכותרת היא סדרת ניסויים שנעשו ונועדו לבחון את בעירת החומרים הנזכרים במשנה, ואגב כך לנסות להבין את השיקולים ההלכתיים והטכניים שהנחו את חכמים בהתירם או באסרם חומרי בעירה מסוימים.
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס”ד.
מחקר רב-תחומי המתאר את הארבה כאחת מתופעות הטבע המשמעותיות ביותר בחיי האדם בתקופה הקדומה, כמזיק לחקלאות אך גם כמאכל. המחקר מתמקד בעדויות ההיסטוריות לאכילת ארבה כשר בקהילות ישראל לתפוצותיהן, קצב שימור המסורת בין קהילות אשכנז לקהילות שהיו תחת השפעת התרבות הערבית.
המחקר מבוסס על מקורות כתובים ואפיגרפיים מגוונים ועל תשאול מאות אנשים שהכירו את נוהג אכילת הארבה, בעיקר בני תימן וצפון אפריקה. המחקר עסק בהצלתה של מסורת עתיקת יומין שכמעט ואבדה מן העולם ותיעד אותה באופן מדעי ומדויק על פי סימני הטהרה ומסורת רציפה שעברה בעל פה מדור לדור.
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס”ד.
הספר מציג את דמותו של ר’ דוד די סילוה, בן המאה השמונה-עשרה, רופא מובהק יליד ירושלים. הוא כנראה היהודי הארץ ישראלי הראשון שלמד רפואה ‘מודרנית’ באירופה ושימש כרופא פרטי בירושלים.
הוא כתב חיבור רפואי מקיף בשם “פרי הדס” המהווה מעין יומן ובו מספר על מנהגים ורשמים שחווה באירופה ובארץ ישראל. הוא מהווה מקור חשוב למחקר תולדות הרפואה.
בספר שלפנינו מתואר מצב הרפואה בארץ ישראל בתקופה העות’מאנית לאור רשימותיו של ר’ דוד די סילוה על שני כתבי יד שטרם פורסמו. בנוסף, פירסמנו במלואו את החלק העוסק בחומרי המרפא והמזונות המכונה בשם “פרי מגדים”.
הוצאת המדור לתולדות הרפואה, אוניברסיטת בר-אילן, תל אביב תשס”ד (בשיתוף עם יעל בוכמן).
‘צרי הגוף’ נחשב לאחד החיבורים העבריים החשובים שנכתבו בספרד בימי הביניים. הוא למעשה אנציקלופדיה רפואית מקיפה העוסקת בעקרונות הרפואה התיאורטיים, בהנהגת הבריאות, ברפואה מונעת ‘מן הקודקוד עד כף הרגל’ ובהכרת סממני המרפא ותועלותיהם.
בחיבור זה אנו מציגים לראשונה את החיבור שהיה מוכר רק מכתבי יד ומביאים את כל החלק הרביעי בשלמותו. בנוסף הוא עוסק באפיון חיבורי הרפואה העבריים שיועדו לקהל היהודי וזיקתם לחיבורי רפואה מהמורשת הגלנית-ערבית האוניברסלית. הספר גם מציג את חלקה של הלשון העברית כשפת מדע מגשרת בן תרבויות.
הוצאת המדור לתולדות הרפואה, אוניברסיטת בר-אילן, ירושלים תשס”ז (בשיתוף עם יעל בוכמן).
הרב המקובל ר’ חיים ויטאל, תלמידו של האר”י ועורך תורתו, הותיר בידינו חיבור רפואי ייחודי המשלב גם אלכימיה וקבלה מעשית. בחיבור זה מתגלה פן פחות ידוע בדמותו כמרפא.
החיבור מהווה מעין פנקס מרשמים אישי שבאמצעותו מתוודע הקורא אל חיי-היומיום, אל המחלות הנפוצות ודרכי רפויים בארץ ישראל וסביבותיה באותם ימים.
למחקר זה חשיבות רבה לתולדות הרפואה בארץ ישראל בארץ ישראל בתקופה העות’מאנית.
תל-אביב תשס”ד.
אסופת מאמרים הדנה בהיבטים היסטוריים שונים הקשורים לעופות שנזכרו במקורות ישראל: זיהויים, בחינת זרמים פרשניים ופסיקתיים ודרכי השפעתם, העברתן של מסורות כשרות בין קהילות ישראל או לחילופין, התנוונותן והשתכחותן. המחקר מבוסס על מקורות כתובים מגוונים ומסורות שבעל-פה.
בין הנושאים שקובץ זה עוסק בהם: מהי מסורת כשרות ? סקירה עדכנית של רוב העופות הטהורים במסורת ישראל, האם הדרור והטווס הם כשרים? כיצד זכה תרנגול ההודו להכשר למהדרין, אף שאין לו מסורת ? נס השלו במדבר, קרבן העוף בבית המקדש ועוד סוגיות רבות. בנוסף מובאת בו סקירתו של ד”ר ירון סרי על מסורת התרגום של רב סעדיה גאון לשמות העופות הטמאים בתורה.
הספר זכה להכרה מחקרית ותורנית כאחד. ספר יסוד בפסיקת הלכות העוף בסוגיות אקטואליות בימינו.
תל אביב תשס”ה.
הרב יוסף קאפח, גדול חוקרי הרמב”ם בדורנו, שקד על הכנת חיבור שיוחד לצמחי המשנה. חיבור זה יוצא לאור בתוספת מבואות על דרכו הפרשנית של הרב קאפח בביאור שמות הצמחים שנזכרו בפירושו הערבי של הרמב”ם למשנה. שיטתו מייצגת את מסורת חכמי תימן.
ירושלים תשס”ז.
מסע בעקבות גילויה של ‘תולעת השני’ הארץ ישראלית.
‘תולעת השני’ הייתה מקור מן החי להפקת צבע יקר ערך בגוון כתום-אדום, אשר שימש בתקופת המקרא ובימי בית שני למטרות קודש וחולין.
בחיבור זה מוצג מחקר רב תחומי המשלב ניתוח מקורות היסטוריים, הלכתיים ובלשניים. המחקר כולל תוצאות סקר שדה שבחנו את כנימות הכרמיל הגדלות בארץ ישראל על עצי אלון מבחינה אנטומולוגית ובוטנית, ניסיונות של הפקת צבע ותיאור האנליזה הכימית של הצבען.
תל אביב תשס”ח.
בחיבור זה מוצגות בפני הקורא השיטות השונות לזיהוי מיני המרור כפי שהובאו בפרשנות ובמסורת היהודית לדורותיה וכן על פי מסקנות החוקרים המודרניים.
עיקרו של המחקר מתמקד ברשימת מיני הירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור בפסח: ‘בחזרת ובעֻלשין ובתמכה ובחרחבינה ובמרור’ (משנה פסחים ב, ו).
כמו כן הוא עוסק המחקר בסוגיות שונות הדנות ב’חזרת’ – החסה – כגון: המשמעות של איסור אכילת ‘תולעים’ העשויות להימצא בה מנקודת מבט אקולוגית ורעיונית. מדובר במחקר בוטני והיסטורי, שיש לו השלכות הלכתיות מעשיות.
תל אביב תש”ע.
אסופת מאמרים העוסקת במגוון היבטים הלכתיים ורעיוניים הקשורים לארבעת המינים מנקודת מבט בוטנית, היסטורית וארכיאולוגית.
במאמרים נדונות סוגיות שונות: זיהויים של ארבעת המינים, כיצד באופן סמלי הם מייצגים את נופה הטבעי והחקלאי של ארץ-ישראל, האם ניתן לקבוע כיצד נראו זני האתרוגים בתקופת חז”ל וממתי החלה תופעת האתרוגים ה’מורכבים’. כמו כן הוא עוסק גם במנהג הקדום – תוספת בדי הדס – ובגלגוליו עד ימינו (למשל אצל יהודי תימן), זיהוי הערבה הכשרה, ובסוגיית זמינותם של ארבעת המינים בקהילות אירופה וההשלכות ההלכתיות שנבעו מכך.
תל אביב תשע”א.
חיבור זה עוסק בהתחקות אחר צאצאי אתרוגי ארץ-ישראל המסורתיים וגלגוליהם בימינו.
במשך מאות בשנים נהגו יהודי ארץ-ישראל להשתמש באתרוגים בלתי מורכבים לשם קיום מצוות נטילת ארבעת המינים, שעדיין גדלו בעת החדשה בהרי צפת, בהרי ירושלים, בשכם, ביריחו ובאם אלפחם.
זהו סיפורם של דמויות מופת בודדות שפעלו במסירות למען שימור אתרוגי ארץ-ישראל האותנטיים ובשל כך זכו שצאצאי האתרוגים שהפיצו ממשיכים לשאת את שמותיהם, כגון אתרוגי ברוורמן, קיביליביץ’, שלומאי, חזו”א ועוד. המחקר מבוסס על מקורות כתובים, ובעיקר על מידע שנמסר בעל-פה, והוא מהווה המשך לספר ‘ארבעת המינים’.
הר ברכה תשע”א.
קובץ זה עוסק במגוון נושאים הקשורים למיני דגני התרבות שהיו שכיחים בעולם הקדום בכלל ובארץ ישראל בפרט מנקודת מבט היסטורית, הלכתית ורעיונית.
חלקו הראשון מתמקד בסקירת כל המסורות והצעות החוקרים בדבר זיהוי חמשת מיני דגן — כלומר החיטה, השעורה, הכוסמת, השיפון ושיבולת שועל — קבוצת גידולים חשובה בסל המזון הבסיסי ובעלת מעמד הלכתי מרכזי. בקובץ עמדנו על המדדים המאפיינים את הקבוצה הזאת משאר הדגניים, ביקשנו להגדיר מהו “חמץ”, מה מקומו של הגלוטן בתהליך והקשר למחלת הצליאק.
חלקו השני של הקובץ מובאים מאמרים העוסקים במיני הדגן: זיהוי החיטה כ”עץ הדעת”; מנהג הטינון בעשבים להכנת מצות במסורת יהודי תימן; ברכת ה”לחם האתיופי” (אִנְגַ’רַה) העשוי מטֵף. שני פרקים מוקדשים להלכות המקדש: שתי הלחם ולחם הפנים וסוגיות נוספות.
כמו כן הוא עוסק המחקר בסוגיות שונות הדנות ב’חזרת’ – החסה – כגון: המשמעות של איסור אכילת ‘תולעים’ העשויות להימצא בה מנקודת מבט אקולוגית ורעיונית. מדובר במחקר בוטני והיסטורי, שיש לו השלכות הלכתיות מעשיות.
ירושלים תשע”ב.
חיבור זה סוקר את תולדות זיהוי צמחי המקרא, ועומד על דרכה של שיטת הזיהוי המסורתית לעומת שיטת הזיהוי המדעית. אנו מבקשים להתוות דרך מתודולוגית חדשה שתבחן את זיהוי צמחי התנ”ך בהתאם לאיכות “מסורת הזיהוי”; בין זיהויים מוחלטים, להצעות זיהוי סבירות ומסופקות יותר, ובין שמות שהם ספק צמחים או שלא ניתן לזהותם כלל. זאת, לצד כלי המחקר המדעיים שעומדים לרשות החוקר.
חלקו העיקרי של הספר מציג באופן יישומי את שיטתנו, וסוקר באופן עקיב את כל שלל הפרשנויות והזיהויים שהוצעו לצמחי התנ”ך. זה מחקר רב-תחומי שעשוי להעניק מימד חדש לבחינה ריאלית של נוף צמחיית הבר, האקולוגיה של הצומח, והתרבות החקלאית בתקופת המקרא. המודל המוצע כאן עשוי לדעתנו לפתוח פתח לבחינה מחודשת של כל סוגיית הזיהויים במקורות ישראל הקדומים: בעלי חיים, שמות מקומות, ומונחים אחרים הקשורים לתחום הריאליה.
יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית, ירושלים, תשע”ג (בשיתוף עם דקלה דנינו).
לקהילת יוצאי אתיופיה מסורת רפואה עתיקה אותה הביאו עימם לישראל. רבים מהם עדיין פונים למרפאים מבני הקהילה ומשתמשים בשיטות ריפוי מסורתיות.
חיבור זה חושף לראשונה את היקפה הנרחב של תופעה זו, פרי מחקר שכלל ראיונות עם עשרות רבות של מידענים, מרפאים ומטופלים, ובעיקרו מתמקד בסקר של כחמישים חנויות של תבלינים וחומרי מרפא הפזורים בכל רחבי ישראל. עיקרו של הספר מתמקד בתיאור סממני המרפא, התבלין, הקטורת והמאכלים העיקרים שבהם משתמשים יוצאי קהילת אתיופיה בישראל ושימושם בעבר ובהווה. מגוון סממני המרפא המצויים בהם מהווה עדות חיה ופעילה להמשך קיומה של הרפואה האתיופית שעברה במרוצת הדורות כתורה שבעל פה, וקיים חשש מוחשי להמשך השתמרותה בישראל.
הר ברכה תשע”ד.
הארגמן נחשב לאחד מהצבעים היוקרתיים ביותר בעולם העתיק, והוא בעל היסטוריה עשירה בדברי ימי ישראל למטרות קודש וחולין. המחקר עוסק בניסיון להגדיר מהו צבע הארגמן ובהצגת הדעות השונות שניתנו לזיהוי מקור הצבע בתרגומי המקרא ובפרשנות המסורתית לדורותיה.
הספר מתמקד במיני החלזונות שמהם הפיקו צבע יקר זה ומסכם את מֵרב המחקר העדכני בסוגיה זו. הוא סוקר את המקורות ההיסטוריים, הממצא הארכאולוגי ואת תולדות המחקר המודרני שעסק בהתחקות אחרי תהליך הפקת הארגמן. חלק אחר עוסק בזיהוי הארגמן עם כנימת הלכה על-פי שיטת הרמב”ם. כמו כן המחקר עוסק בזיקה שבין הארגמן והתכלת ובוחן מחדש את המוסכמות המקובלות בשדה המחקר. המחקר מבוסס גם על ניסיונות רבים של צביעה והנספחים המלווים את הספר משמשים כמדריך מעשי אחרי רזי הצביעה הקדומה.
הוצאת מכון התורה והארץ, תשע”ה.
חיבור זה מציג לראשונה זיהוי שיטתי במידת האפשר לכל הצמחים ובעלי החיים שהזכיר הרמב”ם בפירושו למשנה מתוך האוטוגרף. המחקר עוסק בין היתר בשיטתו הפרשנית של הרמב”ם, במקורות המידע שעמדו לפניו, ביחס לחיבור “משנה תורה”, ועוד. המחקר מראה כיצד פירושיו משקפים לעִתים מסורות זיהוי מקומיות, מסורות שנחשף אליהן במחוזות חייו השונים: ספרד, צפון אפריקה ומצרים.
חיבור זה עשוי לשמש מעין מילון עזר קצר ללומדי משנתו של הרמב”ם, והוא מאפשר להציץ הצצה חטופה לעולם המושגים של ספרות הטבע בימי הביניים.
קרית אונו תשע”ו.
בתורה נזכרים “שמונת השרצים” (ויקרא יא כט–ל), שנבדלים משאר בעלי החיים הטמאים בדינים שונים.מחקר זה סוקר את רוב התרגומים והפירושים החשובים שניתנו לזיהוי שמונת השרצים במרוצת הדורות: החל במסורות הזיהוי הקדומות ביותר ופרשני ימי הביניים וכלה בחוקרים המודרניים בעת החדשה. הזיהוי מתבסס גם על התאמה של תכונותיהם האנטומיות וההתנהגותיות של יצורים אלה, כפי שהן מתוארות במקורות.מן המחקר עולה שמדובר בקבוצה בעלת מאפיינים זואולוגיים משותפים: חולייתנים יבשתיים (“הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ”) ממחלקת היונקים או הזוחלים, בעלי רגליים קצרות שתנועת גופם סמוכה לקרקע והם אינם ארסיים. למאפיינים אלה הסבר רעיוני הקשור לתפיסת הקדושה והטומאה ביהדות.
נוה צוף תשע”ז.
חיבור זה עוסק במנהגי ההלכה והתפילה המקוריים והקדום של זרם יהודי תימן המכונה “בַּלַדִי” לעומת הזרם ה”שאמי”.
אסופה זו מכילה למעלה מאלף שינויים – המסודרים בכחמש-מאות סעיפים קצרים – שקיימים בין עולם המנהג והפסיקה ההלכתית התימנית המקורית ובין בני אשכנז וספרד – “אנשי הצפון”. מאז עלייתם של יהודי תימן לארץ-ישראל הם מתמודדים עם כור היתוך תרבותי והלכתי, שמאיים על כושר השימור של מנהגיהם ומסורותיהם. מטרתה של אסופה זו היא לחשוף בפני בני יוצאי תימן את מורשתם ההלכתית המעטירה מחד גיסא, ולהגביר את המודעות בקרב הציבור הרחב, בקרב המחנכים ומורי ההלכה של שאר עדות ישראל מאידך גיסא.
הר ברכה תשע”ז.
ספר זה עוסק באבני החן השכיחות במרחב ארץ ישראל וסביבותיה, לאור המקורות ההיסטוריים והממצא הארכאולוגי. המחקר מתמקד בזיהוי אבני החושן – הרשימה המרוכזת והגדולה ביותר הנזכרת במקרא, המייצגת את כלל אבני החן החשובות והיוקרתיות של העולם הקדום. הספר סוקר באופן שיטתי ומקיף את מירב הזיהויים של אבני החושן החל מהתרגומים הקדומים, דרך פרשני ימי הביניים עד חוקרי העת החדשה. הפרשנויות השונות משקפות את התמורות שחלו בענף אבני החן במרוצת הדורות וכך למעשה הופך ספר זה לסיפורן ההיסטורי של אבני החן.
תרומתו של מחקר זה היא בין היתר בהצגת דרך מתודולוגית חדשה שמאפשרת לבדוק את כל הנתונים והפרשנויות ולבחון את סבירותן באופן שקול בהקשרן ההיסטורי והארכאולוגי.
זהו המחקר המקיף ביותר שנכתב עד כה בעברית על ההיסטוריה של אבני החן והוא עוסק במכלול סוגיות, כגון: מקורן של אבני החן, האמונה בסגולות האבנים ויחס היהדות לכך, שיטות עיבוד אבני החן וחריטתן, זיהוי ה’שמיר’ ועוד.
ספרים באנגלית
Archaeopress, Oxford
חיבור זה מציג את תולדות הרפואה בירושלים לדורותיה,
החל מתקופת המקרא, בית שני והתקופה הביזנטית.
חלק נרחב מוקדש להיסטוריה הרפואית בתקופות השונות של ימי הביניים; בתקופה הערבית הקדומה, הצלבנית, הממלוכית והעות’מאנית עד להופעת ניצניה של הרפואה המודרנית.
החיבור סוקר את שיטות הריפוי, מעמד הרופאים והשימוש בסממני המרפא.
Brill & Sir Henry Wellcome Series, 7, Leiden 2008.
חיבור הסוקר את הטקסטים הרפואיים שנמצאו בתעודות הגניזה הקהירית, בעיקר במאות אחת-עשרה ועד שלושה עשרה. הוא מתמקד בעיקר במרשמים של רופאים המכילים שמות של סממני מרפא.
המרשמים מאפשרים לשחזר את דרכה של הרפואה המעשית, לעומת הרפואה התאורתית שבאה לידי ביטוי בחיבורים הרפואיים שנכתבו באותה תקופה.
Edinburgh University Press, 2017.
הודות לשינויים המדיניים והכלכליים שנוצרו בעקבות כיבושי האסלאם הופצו עשרות רבות של סממני מרפא מדרום מזרח אסיה, בעיקר במרחב ההודי, למזרח התיכון ומשם למערב.
ספר זה מציג בהרחבה את תופעה זו שכללה בנוסף לצמחי מרפא גם תבלינים ובשמים שלא נודעו בעולם הרפואה היווני וכן אבני חן ומוצרי תעשיה שונים הקשורים למשל לתעשיית הצביעה והבורסקאות. הספר עוקב אחר תהליך קליטת הסממנים החדשים באמצעות מתווכי תרבות פרסיים והודים לרפואה הגלנית-ערבית ומתאר את שימושם ברפואה, נתיבי המסחר וחשיבותם הכלכלית.
עד היום ניתן לראות את שרידיה של הפרמקולוגיה הערבית בקרב חברות מסורתיות נרחבות במקומות שונים בעולם. אולם גם בעולם המערבי שולטים בעולם הקולינרי ביד רמה תבליני ‘הודו’ שהופצו בימי הביניים, כגון: כרכומה ארוכה, אגוז מוסקט, ציפורן, גלנגה ותמרהנדי.
